לקראת אירוע | "אני נלחמת על גשר כמו שנלחמים על הבית"

לנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר, מהו התיאטרון עבורך?
בגיל 17, אחרי כבר כמה שנים שנכבשתי על ידי עולם הבמה, הייתה לי הרגשה שאם אני יודעת הכול על התיאטרון, אז אני יודעת הכול על החיים. זה היה עשיר ומילא את כל החיים. ניסיתי מדי פעם לעזוב, לעשות דברים אחרים שנערות ונערים נוהגים לעשות, אבל תמיד חזרתי אל עולם הבמה.

האם יש מתח בין היותך אשת תיאטרון להיותך מנכ"לית?
המתח קיים במיוחד כשאתה מנכ"לית של מוסד אמנותי בארץ. כל בוקר את מתעוררת למלחמה חדשה, אבל אני נלחמת על גשר כמו שנלחמים על בית. ובמובן הזה למה שאני עושה יש משמעות ויש ערך ולכן אני לא מתרוקנת מכח אלא דווקא מתמלאת בכח. אבל לצד זה אני גם יודעת כי ישפטו את המנכ"ל על פי גודל הגירעון.

החשיבה הכמותית זרה לי. מצער אותי שהרבה פעמים מבקשים ממני לקבל החלטות על בסיס שיקולים כלכליים. זו לא המקום שממנו צומחת אומנות מעניינת, חדשנית, בועטת. לשמחתי, ברוב המוחלט של הפעמים אני פותרת את הדיסוננס הזה באופן שאני חיה איתו בשלום.

עלית לישראל לפני 20 שנה עם יבגני אריה, שמשמש המנהל האומנותי של התיאטרון עד היום ועם עוד קבוצת שחקנים. יחד ייסדתם את גשר. מה חשבתם לעצמכם?
"אני חושבת שזה היה מעשה של חוסר אחריות. לא עליתי ממניעים אידיאולוגיים ציוניים. החברים אמרו שהם נוסעים, ארזתי מזוודה ונסעתי איתם. אם הייתי חושבת על זה יותר לעומק, ומבינה שאני מקבלת החלטה גורלית כנראה שלא הייתי עושה את זה. היו לא מעט קשיים בארץ גם כקבוצת שחקנים וגם לי באופן אישי, אבל זו הרפתקה מדהימה. כנראה כשאת חושבת על החיים כאילו וזה תיאטרון את מעזה לקבל החלטות מהסוג הזה. הפלא הוא שמאז שעליתי, אף לא פעם אחת הצטערתי על ההחלטה שקיבלתי".

גשר יוצר בישראל כבר 20 שנה ובכל זאת, הוא עדיין אאוטסיידר במובנים מסוימים.
נכון. מפתיעה אותי שעל אף שאנחנו כבר 18 שנה מתוך 20 שנות קיומנו מעלים הצגות בעברית אנחנו עדין נתפשים אצל חלק מהאנשים כתיאטרון רוסי. הבנו ממש מהשלב הראשון שאם אנחנו רוצים להיהפך לגוף תרבותי משמעותי בישראל, אנחנו צריכים לדבר עברית. השחקנים דיברו בעברית על הבמה גם כשלא הבינו עד הסוף מה אמרו. מדהים, לא? יחד עם זאת, אני חייבת להגיד לך שהרבה משיטות התיאטרון המקובלות בארץ עדיין זרות לי. כל המושגים שלמדתי נשברו כאן. למשל, מושג התיאטרון כבית. אני גדלתי בהוויה שתיאטרון מזכיר מוסד דתי, מקום שמלא בתפילות, כמו כנסייה, בית כנסת או מסגד. יש משהו בקירות, במבנה, שיוצר את האווירה הנכונה. בארץ תיאטרון חייב להיות נודד כדי לשרוד. כשהוא נודד, והשליטה שלו לא מוחלטת, אז ההצגה מאבדת משהו. אבל שלא יהיה ספק, זה הבית שלי. שפכתי הרבה דם בכדי שהתיאטרון הזה יתקיים ואני אוהבת את האנשים בתיאטרון שלנו.

איך היית מאפיינת את הרפרטואר שלכם?
הספרות הגדולה, ישראלית ועולמית, היא חמצן לתיאטרון שלנו. לצד מאיר שלו, בשביס זינגר וחנוך לוין, יש גם קלאסיקות קאנוניות. בשנים האחרונות אנחנו משלבים יותר ויותר מחזאות מודרנית. אבל אנחנו מאוד מקפידים שלא תהיה זהות מוחלטת בין הספר לבין ההצגה. תיאטרון טוב תמיד ייתן אינטרפטציה מעניינת ומקורית לרומן. זה אתגר שאנחנו נהנים להציב בפני הקהל, וגם מאמינים שהוא יכול לעמוד בו.

התשובה שלך מתייחסת ברמיזה להפקה האחרונה שלכם, "פרימדונה"?
נכון. גם ב-"פרימדונה" הצופה עובר בין מסדרונותיו האחוריים של התיאטרון על כל הקסם והכיעור בו, על תהילה שחולפת במהירות ועל כוכבים שנותרו מאחור. העלילה מתרחשת בעיקרה מאחורי הקלעים של תיאטרון המעלה את ההצגה "אותלו" בבריטניה של המאה ה- 17. הקהל לא בטוח מתי הוא רואה את ההצגה ומתי הוא זוכה להציץ מאחורי הקלעים שלה. כך גם השחקנים. הם לעיתים משחקים תפקיד על הבמה, ולעיתים הם משחקים שחקן כשהוא פושט את מדי השחקן בתום ההצגה. זו הצגה ססגונית, פעלתנית, אבל גם מביאה סיפור דרמטי ורב עוצמה.

ההצגה "פרימדונה" תוצג ב-21 בפברואר 2013 במסגרת ערב בכירים שייערך בחסות חברת טרהסקיי (TERASKY). הכניסה על פי הזמנות אישיות בלבד.

לפרטים נוספים