הבנקים ופרדוקס הפרודוקטיביות

במחצית הראשונה של שנות ה-90 זעזע אריק ברינג'ולפסון את קהיליית מקצועני טכנולוגיית המידע במאמר שהפך לאבן דרך בענף. הוא ניסה להוכיח, על סמך המציאות בארצות הברית באותה העת, כי בעוד שההשקעות ב־IT הולכות וטופחות, רמת היעילות של הארגונים מדשדשת. כך בא לעולם פרדוקס הפרודוקטיביות, שעדיין מעורר סימנים שאלה והתלבטויות משמעותיות. ההכרעה ביו התומכים בו למערערים עליו טרם נפלה. רוב החוקרים עוסקים בעצם בניסיונות תירוץ והסבר.

מדרך הטבע קשה מאוד בענף שלנו לשכנע שבמקרים רבים, ההשקעה במערכות מידע לא תמיד משתלמת כלכלית. מי שמוכן לבדוק דברים לאשורם יודע מה רבות הן השקעות הסרק בטכנולוגיה, הנפלאה כשלעצמה. השבוע נתגלגלה לידינו הזדמנות להצביע על דוגמה שכזאת – כאן, אצלנו וקרוב, דווקא בסקטור המוביל בבירור את הענף שלנו כולו. כמו כל החברות הציבוריות, פרסמו גם הבנקים את הדו"חות הכספיים שלהם לשנת הכספים החולפת. הפעם נחשפו בראשונה ההוצאות על מיחשוב, לאחר שבנק ישראל כפה על הבנקים לעשות זאת. הנתונים שנתפרסמו מעוררים לפחות כמה סימני שאלה, אם לא למעלה מכך.

על פי הנתונים היבשים, הוצאות חמשת הבנקים הגדולים בישראל על מיחשוב הגיעו בשנה שעברה ל-5.2 מיליארד שקלים. מדובר בסכום נכבד לכל הדעות, שמהווה נתח משמעותי מכלל הוצאות המיחשוב במשק הישראלי כולו. קצת יותר ממחצית הסכום נובעת ממשכורות אנשי המיחשוב. זוהי בעיה משמעותית, לאור העובדה שהסכמי השכר בבנקים מבטיחים העלאות בשיעורים גבוהים יותר מכל הנחה אפשרית של צמיחה בפריון. יתרת ההוצאה הכוללת על מיחשוב, קצת פחות מחצי, מורכבת מסעיפים כגון חומרה, תוכנה, ציוד נלווה, מבנים, ייעוץ ומינהלה.

ההפתעה הייתה גדולה. בהעדר דיווחים רשמיים נשענו הניתוחים עד כה על הערכות בלבד, ואלה הניחו הוצאות שכר בגובה מחצית ממה שנתגלה כעת. כלומר, הוצאות השכר של אנשי המיחשוב בפועל גבוהות בהרבה ממה שסברו לפני פרסום הדו"חות. עם הפרסום מתבררת הסיבה האפשרית לאי חשיפת הנתונים, לפני שהבנקים אולצו לנהוג בשקיפות בעניין. מסתבר שקרוב למחצית ההוצאה על כוח אדם בתחום המחשבים בבנקים מסווגת כהשקעה והיא מתאזנת מול התוצרים המוגדרים כרכוש של הבנקים.

מתברר שהבנקים שלנו, תשתית הכלכלה הישראלית, הם דוגמה ברורה של פרדוקס הפרודוקטיביות. הוצאה גדולה על טכנולוגיה לכאורה, שרובה מושקעת בעצם בהוצאה על כוח אדם. ההוצאה על מיחשוב מאמירה והולכת, בעוד שהפריון במקרה הטוב נותר במקומו.

הפיתרון שנותנים הבנקים לכך הוא קל – העמלות הגבוהות, מעל ומעבר למקובל במדינות מתוקנות. אולם, ראוי שקברניטי הבנקים יזכרו שלא לעולם חוסן. בסופו של דבר, הלקוחות יסרבו להמשיך ולהזין התנהלות לא רציונלית כמו זו. כך קרה כבר, למשל, בענף התקשורת.

על כל הגורמים הנוגעים בדבר להוביל את המיחשוב בבנקים ליתר פריון ובשקיפות מרבית. פתיחת תחרות, במיוחד מהכיוון המבטיח של הבנקאות המקוונת, עשויה לחולל רק טוב. המוסדות הפיננסיים שלנו הם בעלי רמה גבוהה יחסית של יישומי רשת, אולם תרומתם של אלה איננה ניכרת, כאשר הבנקאות המסורתית על כל סניפיה הרבים ממשיכה להתנהל כאילו מאומה לא השתנה מאז התנהלו הבנקים באמצעות נוצות וקסת דיו.