את המפעל הזה אי אפשר להפסיק

לפני כמה ימים פגשתי באירוע חברתי את אחד מעובדי מיקרון (Micron). הוא סיפר לי שהוא מודאג ופניו הנפולות העידו על כך היטב. מפעל השבבים ממוקם בקריית גת, סמוך למפעליה היפים של אינטל (Intel).

לפני חצי שנה החליטה הנהלת החברה, היושבת במרחק של אלפי קילומטרים מקריית גת, על העברת הפעילות של המפעל מישראל. נימוקיה עמה. אולי למדה לקח ממסע הייסורים שעברה שכנתה ושותפתה העסקית אינטל, שגם היא החליטה לבנות מפעל חדש באירלנד ולא בישראל.

כאשר מיקרון פרסמה את דבר כוונת סגירת המפעל, ישראל היתה בשיאה של מערכת בחירות. ראש הממשלה בנימין נתניהו שיגר לדרום במהירות של טיל את שר החקלאות לשעבר. הוא הרגיע את הרוחות, וניסה לדחות את רוע הגזירה. 1,800 עובדים מפוטרים בעיצומם של מערכת בחירות קשה זה היה יותר מדי עבור הממשלה.

הבחירות הסתיימו. מנהלי מיקרון עמלו קשה כדי למצוא משקיעים שיקנו את המפעל, החל מו"מ והחיוך חזר לעלות על שפתי העובדים. אולי בכל זאת הם ימשיכו לעבוד במפעל שהם כל כך אוהבים ומטפחים. אבל החיים הם מלאי הפתעות.

השבוע פורסמו ידיעות – שלא אושרו אבל גם לא הוכחשו – לפיהן אינטל, שמכרה בזמנו את המפעל למיקרון, מעוניינת במפעל. אפשרות לא רעה בכלל. אבל עד מהרה התברר כי אינטל מעוניינת בנדל"ן, בתשתיות. 1,800 העובדים לא ממש מעניינים, כלומר אף אחד לא עדכן את העובדים שהם חלק מהעסקה.

מובן מאליו שאחרי שהבחירות אף אחד משרי הממשלה או הכנסת קם כדי לבדוק ולסייע. שר הכלכלה נפתלי בנט אמר, כי הוא "לומד" את הנושא. שר האוצר יאיר לפיד אמר שאינו מבין בזה, ומקווה כי "אחיו" בנט יפתור את הבעיה. בינתיים מסתובבים 1,800 עובדים חסרי אונים ומנסים להמשיך לעבוד בתנאי אי ודאות.

שלשום (ג') הם העלו סרט ליו-טיוב (YouTube), בו מדבר אחד העובדים, אמיר, ומתאר את המצוקה לה הוא ועמיתיו שותפים. "כל מה שאנו רוצים זה לעבוד, להביא פרנסה הביתה, לתת לילדים שלנו את מה שצריך. הכל כדי שמנהל הבנק שלנו לא יקרא לנו", אמר מול המצלמה. בהמשך הוא מספר על התחושה האיומה של לבוא לעבודה באווירת אי ודאות. זה משפיע לא רק על המפעל, אלא על כל החיים על המשפחה: הילדים רואים שאבא כבר לא שמח כמו פעם. הם לא ממש מבינים, כי אבא לא רוצה לערב אותם יותר מדי. אבל אבא שלהם נאבק על פרנסתו.

כן, הדובר הוא איש היי-טק. הוא לא מיליונר, הוא נציג מעמד הביניים, זה שיאיר לפיד ביקש את הקולות שלו. הם אלו שנושאים בנטל וגם משלמים את המחיר אם המפעל ייסגר.

וגם עופר עיני, יו"ר הסתדרות העובדים, פתאום נעלם. אלפי המשפחות שיזרקו לשוק המנומנם, בלשון המעטה, לא ממש מטרידות את מנוחתו. האמת היא שאף אחד לא ממש יודע או מבין את ההתנהגות של שתי החברות. יש כאן התנהלות בעלת אופי אמריקני קפיטליסטי מובהק, שמיצגיו רואים רק כסף, שווה כסף, ותו לא. כל הסיפורים על העצמת עובדים, ההון האנושי היקר, הנעת מצטיינים – כל אלה נשארים באוויר. זה טוב ליחסי ציבור, להסברים על תוצאות עסקיות טובות וכדומה.

יכול להיות שאין הצדקה לקיומו של מיקרון כמפעל עצמאי. יכול להיות שאינטל לא חייבת להם באמת כלום, והיא לא בהכרח הילד הרע בסיפור הזה. אבל זו הנקודה שבו צריכה להיכנס המדינה לתמונה. במקום להתעסק ברווחים כלואים, צריך לעסוק בהגנה על העובדים. החברה היא אמנם רב לאומית – אבל העובדים שלה הם ישראלים, חיים פה, וצריכים להמשיך לחיות פה. אף אחד לא הציע להם ויזה מעבר לים וגם המדינה לא רוצה כל כך בזה.

המדינה צריכה לפעול בדיוק כפי שהיא נכנסת לתמונה כאשר מנסים לסגור מפעל טקסטיל בחצור הגלילית, או כשמרגיזים את הסוורים בנמל אשדוד. העובד של מיקרון אותו פגשתי השבוע, אמר לי כי יועצי תקשורת אומרים להם שיש רק דרך אחת לנסות להציל את המצב: על העובדים לצאת לרחובות ולשרוף צמיגים. רק ככה אולי מישהו שם בירושלים יקום ויתעורר.

מנכ"ל אינטל, בריאן קרזניץ', הגיע בחשאי לישראל ונאם היום בחיפה. בדבריו התייחס לראשונה לפרשת מיקרון, שחלק מעובדיה הפגינו מחוץ לאולם בו נשא דברים. קרזניץ רמז כי יתכן ואינטל תסכים להעסיק חלק מהעובדים אם היא תקבל את הבניין. יכול להיות שזה אולי קצה חוט שיתן פתרון למצוקה, אך אין לדעת. בכל מקרה, באינטל נדהמו מעוצמת התגובה של העובדים, וטענו כי לא כל הפרטים ידועים להם. זו כבר סיבה להרים גבה ולשאול: האם לא היה עדיף לזמן את נציגי העובדים ולרמוז להם שייתכן שיהיה פתרון, במקום לתת להם להתהלך מתוחים כמו קפיץ ונחושים לצאת להפגנות?