מה מנמ"רים יכולים ללמוד מקנדי קראש

שבת בבוקר. יושבים בגינת הבית, שותים קפה, מדברים על דא ועל הא. שלווה. למען הדיוק, היא מדברת ואני מנסה לקרוא עיתון, מהנהן, וככל שנוקפות הדקות – גם שוקע בנמנום מענג. למדתי כבר שהקשבה פעילה זו לא תמיד השיטה הנכונה.

פתאום, ללא כל הכנה מראש, אני שומע כאילו ממרחקים: "אלי, אז מה עושים היום?" טראח, הלכה השבת.

אני: "מה זאת אומרת מה עושים היום? הנה, זה מה שעושים – קוראים עיתון, נחים".

היא: "משעמם. בוא נפגוש מישהו, בוא ניסע לאן שהוא".

אני: "האמת, יש לי המון מה לעשות. אני צריך לכתוב טור, התחייבתי להשלים דו"ח ללקוח עד מחר, יש לי ניירת לסדר".

היא: "אז מה, אני שוב צריכה לבלות עם עצמי?"

הסוף כבר ברור, הוא הרי היה ידוע מראש. קמנו, נסענו, פגשנו חברים. אני את שלי עשיתי בשעות שאנשים נורמליים כבר ישנים. אבל איך אני נופל לבור הזה בכל שבת מחדש? למה להיכנס לבור שקשה לצאת ממנו ובכל מקרה כבר מפסידים נקודות? אחד המאמרים שעוד הספקתי לקרוא, במוסף ממון של ידיעות אחרונות, היה על תופעת ההתמכרות למשחק קנדי קראש. יש שם ציטוט של אריאלה (שם בדוי): "הזהירו אותי מזה. אמרו לי שמתמכרים, שנופלים חזק, ולא האמנתי. זה פשוט השתלט לי על כל דקה פנויה…". ביום חמישי האחרון הייתי במשחק של מכבי כמובן, והבחנתי שם בתופעה מוזרה. בשורה לפניי ישב בחור, שבמשך כל המשחק שיחק קנדי קראש. כנראה שזה באמת ממכר, אז צריך להיזהר. זה ממחיש שוב לא ליפול לבור שאי אפשר לצאת ממנו וגם כשתצא, זה כבר יהיה אחרי שהפסדת הרבה – אצל המשפחה, חברים, דברים חשובים אחרים.

וכמובן, גם בעבודה צריך להיזהר לא ליפול לבורות.

בור שכיח בעולמם של המנמ"רים הוא בהכנת התקציב (רלוונטי לימים אלה, של תכנון השנה הבאה): המנמ"ר מציג תקציב, מקבל הנחייה מהמנכ"ל לקצץ, מנסה עוד לשכנע ובסופו של דבר מכין תקציב מקוצץ. אז למה לחזור על הריטואל הזה בכל שנה? הרי ברור שהמנמ"ר יתבקש לקצץ. למה ליפול לבור, להצטייר שוב כמי שרק רוצה עוד ועוד תקציבים? אם ממילא התוצאה ידועה מראש, על המנמ"ר להציג ביוזמתו קיצוץ בתקציב ההוצאות השוטפות ולזכות באמון ובנקודות חיוביות. ולא, זה לא דומה לסיפור של הסוס שניסו להרגיל אותו לא לאכול. ארוכה הדרך עד למיצוי יכולת ההתייעלות. אחרי כמה שנים, כשהמנמ"ר יציג יכולת מצומצמת להתייעלות נוספת, כבר יאמינו לו.

כל מנמ"ר מכיר עוד בור: התעלמות מנקודת ה-"נסיגה לאחור". בהרבה פרויקטים מתכננים נקודה כזו על ציר הזמן שאם רואים שמגיעים אליה בלי להספיק לעמוד ביעד מסוים, עוצרים, נסוגים והולכים על תוכנית חליפית (Plan B). יש גם הרבה מהלכים ליליים (הסבות, שדרוגים, תרגילי דילוג אתר ועוד) עם תוכנית מאוד מפורטת של המשימות ונכון לקבוע נקודת זמן, שאם רואים שלא מתקדמים לפי התוכנית ויש סיכון לא להספיק עד הבוקר, נכון לעצור ולסגת ולאחור. אבל, אנחנו ישראלים ותמיד יש את הפיתוי למשוך עוד קצת זמן, לתת עוד צ'אנס להספיק, אנחנו מתעלמים מהתכנון ומסכנים את ההמשך. ואני שואל, אם תכננת נקודת חזרה – למה להתעלם? למה ליפול שוב ושוב לבור הזה? תכנן מראש את הנקודה על פי מיטב הניסיון וההערכה, והקפד הקפדה יתרה על מימוש שלה.

לא חסרות דוגמאות, חסר מקום להוסיף אותם כאן. העיקרון פשוט: כמו בטיול ג'יפים, החוכמה היא להיזהר לא להיכנס לבורות שאחרי זה, כדי להיחלץ, צריך לשרוף שעות ולהשקיע הרבה כוחות.