תעלומת המטוס המלזי, פורים ו-"צ'אנס אחרון"

לפני שבועיים –
היא: איפה המספריים?
אני: לא יודע.
היא: אני משתגעת, אני צריכה אותם.
אני: מה אני אעשה? לא יודע.
היא: אבל ראיתי לפני כמה ימים שהשתמשת בהם.
אני: אני? לא זוכר דבר כזה.
היא: אוף!

כך זה נמשך כמה דקות. הדברים הסתיימו אמנם ברטינות, אבל בקול ענות חלושה.

ואז זה קרה שוב השבוע –

היא: מצאת כבר את המספריים?
אני: לא חיפשתי בכלל.
היא: מה יהיה, כל הזמן נעלמים דברים בבית הזה.
אני: אולי הם באמת נעלמו יחד עם המטוס המלזי.

צחוק רועם, נשבר המתח. זהו, מצאתי את הפתרון למקרים מהסוג הזה. אם מטוס יכול להיעלם בלי לדעת לאן ואיך (נכון לשעת כתיבת שורות אלה התעלומה עדיין לא נפתרה), בטח שזה יכול לקרות למספריים, למשקפיים, לגזיר עיתון מלפני שבועיים ולעוד פריטים נוטים להיעלם שכאלה.

אין לדעת בשלב הזה אם יימצא פתרון לתעלומת היעלמות המטוס, ועל הממשלה המלזית, חברת התעופה, יצרנית המטוס וגורמים בינלאומיים שונים להמשיך ולחקור עד למיצוי. כך או כך, בכל תעלומה, בכל תקלה, לא נכון להסתפק מהר מדי ב-"לא יודע". צריך לחתור לשורש הבעיה ולהפיק לקחים. אם לא יימצא הפיתרון, נדע שעשינו כל אשר לאל ידינו. טוב, לא לכל תעלומה. במקרה של המספריים, כמשל לתעלומות זניחות או תקלות לא מהותיות, אפשר לוותר. עלויות הבדיקה לא שוות את התרומה של המסקנה.

שמחה – לא בלי גבולות
ולנושא אחר: פורים הוא חג כיפי ומיוחד במספר אופנים. אחד מהם הוא הציווי לשתות ולהשתטות עד דלא ידע. מוזר, לא? אנחנו אמורים לחגוג ולשמוח, אבל אם נגיע למצב של עד דלא ידע, כבר לא נהיה בעצם כל כך שמחים. יותר נכון, לא נדע שאנחנו שמחים. אז מה הועילו חכמים בתקנתם? הדבר הנכון הוא לשים גבולות לשמחה, לעצור "רגע" לפני אובדן החושים. שחקני כדורגל שישכחו את עצמם מרוב שמחה אחרי הבקעת שער יספגו מיד שער בצד שלהם, וזה קורה לא מעט. קבוצת כדורסל שתתענג יותר מדי על הניצחון במשחק הקודם עלולה להפסיד את המשחק הבא.

בכל הצלחה, בכל סוג של פעולה, צריך לשמוח במידה ולהמשיך ישר למשימה הבאה. בסיומו של רבעון מוצלח, הזמן לא עוצר מלכת. צריך לרוץ הלאה על מנת להבטיח את ההצלחה גם ברבעון הבא. בהעלאה מוצלחת של מערכת חדשה לאוויר, הצרכים העסקיים הנוספים לא מחכים. חברות הרי מצויות בפער תמידי וצריכות להמשיך במרץ עם הפתרונות, כדי לא לאכזב בהמשך את הלקוחות.

לא לוותר
גם השבוע יש לי תובנה מסרט. הפעם מדובר ב-"צ'אנס אחרון" (רוצו לראות!), סיפורו האמיתי של זמר האופרה הבריטי פול פוטס, שהיה ילד כאפות, חנון שמנמן. פוטס חבב אופרה מילדותו, עסק במכירת טלפונים ניידים בבגרותו וזכה בעונה הראשונה של כוכב נולד הבריטית, ב-2007. משם הדרך להופעה מול המלכה ולהצלחה גדולה הייתה קצרה. הסרט מגולל את כל השלבים בדרך, עם קשיים ואכזבות, כשלונות ומכשולים, אבל עם תשוקה שגוברת על חוסר בטחון ומועקה, ולא פחות חשוב עם דחיפה של הסביבה – חבר, אימא, אישה.

התובנה החוזרת והנשנית מסיפורים כאלה היא לא לוותר על חלומות, להתעקש על מטרות. לא להירתע מכשלונות, להעיז פנים מול מכשולים. זאת ועוד, אם אתם מזהים ילד, בן משפחה אחר או חבר, מנהל או עובד, עם פוטנציאל לא ממומש, שדרו לו שאתם מאמינים בו, חזקו את בטחונו, עודדו ודחפו אותו. זה יעשה רק טוב.

סיכום
מחר על הבוקר, כשאהיה שוב במצב של דכן ידע, אני הולך לממש את הפוטנציאל שבי ולקנות עצמאית מספריים. אני מאמין שאני יכול לעשות את זה. לא הרבה יותר מזה.