"שד" ושמו רילוקיישן

הידיעה על כוונת אינטל (Intel) להעביר 60 עובדים מישראל לאירלנד, ולו לתקופה זמנית, מעלה שוב לסדר היום את הדיון הוותיק בסוגיית השתתפות המדינה במענקים להקמת מפעלי היי-טק בישראל, ואם אפשר – בפריפריה. רגע לפני שבוודאי ימצאו טוקבקיסטים ובעלי עניין הזדמנות נוספת "להתנפל" על אינטל כדאי לדעת את העובדות על התהליך שקדם להחלטה, כולל המשא ומתן הכושל שניהלה החברה מול ממשלת ישראל.

הרילוקיישן הוא מעין "שד" שבעזרתו מפחידים את הציבור בארץ, שחלקו משתתף לאחר מכן בספורט הלאומי החדש: עליהום על חברות רב לאומיות, שכל חטאן הוא שהן רוצות לתת פרנסה לעוד כמה אלפי אנשים.

העובדים שעוברים לאירלנד היו נשארים בישראל אילו הממשלה, על פקידיה וחכמיה במשרדי האוצר והכלכלה, היו נענים לדרישות של אינטל – מה שהיה מאפשר את הקמת המפעל כאן. המשא ומתן בין אינטל לממשלה נמשך זמן רב וגם הוא, כמו משאים ומתנים קודמים להקמת מפעלים בארץ, נערך כשברקע היו הדלפות מכוונות מצד פקידי הממשלה – מהלך שמשדר בריונות וכיפופי ידיים. זה בוודאי לא מקרב את אינטל להחלטה הרצויה. "אנחנו לא ניתן להם", אמרו הפקידים בשיחות רקע. הם קיבלו גיבוי קולני מהרחוב הישראלי, שבעקבות המחאה החברתית והקמפיינים הפופוליסטיים של פוליטיקאים נגד הרווחים הכלואים של החברות הבינלאומיות לא שש לתת עוד כספים לחברות ענקיות ורווחיות.

בשיחות סגורות, במשא ומתן ענייני, הבהירו נציגי אינטל לאנשי הממשלה כי התנאים שהיא הציבה להם, כגון הקמת המפעל בבית שאן ולא בקריית גת, אינם מקובלים עליהם. גם כאן נהגו נציגי אינטל בצורה שקופה, קרה וברורה: אם ממשלת ישראל לא יכולה לתת לנו את מה שאנחנו רוצים כדי שנוכל להקים בישראל מפעל, שיעסיק עוד כמה אלפי משפחות, נקים אותו במקום אחר. זה לא איום אלא מדיניות, הסבירו מי שהסבירו. אבל פקידינו הגיבורים לא "פראיירים". הם התייחסו לאזהרות של אינטל כאל "איום סרק" והמשיכו להתחכם, להתעלם מההשלכות של הקמת מפעל באירלנד במקום בארץ – מה שבסופו של דבר קרה.

כדי להקים מפעל, מובן מאליו שאינטל צריכה עובדים, בין אם הוא מוקם בישראל, באירלנד או בכל מקום אחר. במהלך הנוכחי היא עושה את מה שעושות חברות היי-טק רבות מאז ומתמיד: מעבירה עובדים ממדינות אחרות כדי לסייע בהקמתו, והדגש הוא על כך שמדובר בתקופה זמנית בלבד. הגלובליזציה מכתיבה את דפוס העבודה הזה והוא מוכר מאוד לעובדים רבים בהיי-טק הישראלי. לחברות גלובליות לא ממש אכפת האם המפעל יוקם דווקא במדינה זו או אחרת ומאיזו מדינה יגיעו העובדים. אם הן צריכות עובד מסוים שמתאים לתפקיד מסוים במקום מסוים על הגלובוס, הן יעשו את כל הסידורים הטכניים כדי להעביר אותו.

במקרה של אינטל מדובר, כאמור, במעבר של 60 עובדים לפרקי זמן מסוימים. העובדים האלה לא יקבלו אזרחות אירלנדית ולא ישתקעו שם. מן הסתם, הם יבלו על קו תל אביב-דבלין לא מעט (חבל מבחינתם שאין לשם טיסות ישירות). כל זה לא היה זוכה כמעט להתייחסות אלמלא היה מדובר באינטל ובאותו מפעל שאמור היה לקום בארץ.

נקיפות מצפון בירושלים?
סביר להניח שהידיעה על הרילוקיישן של העובדים לאירלנד עורר נקיפות מצפון בממשלה, אצל פקידים בכירים שקראו היום (ג') את הכתבות על כך, והם יודעים היטב שהכתובת הייתה על הקיר. השאלה היא מה הם יעשו וכיצד יפעלו, אם יפעלו, על מנת למנוע הישנות של מצב כזה. עליהם לזכור שהחברות הגלובליות מדברות ביזנס. אנשיהן לא נעלבים ולא מאיימים – הם פשוט עושים. זאת בניגוד אלינו, בישראל, שבעיקר מקשקשים. קחו לדוגמה את הפרשנית סטלה קורין ליבר, שאמרה יותר מפעם אחת בתוכניות בטלוויזיה: "אז שילכו". ה-"שילכו" הזה מוליך אתו עכשיו עשרות עובדים מהארץ לחו"ל.

השורה התחתונה: הגיע הזמן שנשתחרר מה-"שד" הזה ששמו רילוקיישן. המקרה של אינטל צריך לשמש מקרה בוחן, לראות איך אפשר היה למנוע אותו. הגיע הזמן שנבין את המשמעות של הקמת עוד מפעל בארץ, את התרומה שלו לכלכלת ישראל, ולקבוע את הקווים האדומים על פי זה. הטענה כי "הם רק מאיימים ובסוף בונים פה" התבררה כשיקול דעת מוטעה, חמור ביותר, שבמדינה מתוקנת מישהו היה נותן עליו את הדין. כאשר ענק אמריקני שכבר יש לו קבלות לא מעטות בארץ אומר "לא" – הוא מתכוון ל-"לא", והבכי והזעקות עכשיו על "בריחת עובדים" לא יעזרו. צריך לעצור את זה הרבה קודם.