על שואת יהודי לוב, ממשל זמין ושקיפות

ביום ו' האחרון שודרה באולפן שישי בערוץ 2 כתבה מרגשת ומלאת תובנות על סכסוך משפטי, ובמידה רבה אמוציונאלי, בקרב יוצאי לוב בישראל. הרקע הוא מאבקם רב השנים של יוצאי קהילה זו לקבלת פיצויים בגין סבלם בשואה. לא רבים יודעים כי יהודי לוב היו נתונים תחת שלטון הצוררים כאשר האיטלקים, ששיתפו פעולה עם הנאצים, כבשו את לוב והביאו גם עליה את הרעה. רבים מיהודי המדינה גורשו, הוגלו למחנות עבודה או נספו.

הכתבה עסקה בגל תביעות משפטיות שקיבלו יוצאי עדה זו מצד שניים מראשיה, שדורשים מהם שכר טרחה בעבור עבודה של שנים, בתמורה לפיצויים שהם החלו לקבל באחרונה על פי חוק נרדפי הנאצים.

הנתבעים טוענים כי הפיצויים שהחלו לקבל בתקופה האחרונה הם תוצאה של החלטת ממשלת ישראל ואילו התובעים טוענים כי במשך שנים התעלמה הממשלה מחלקה של יהדות לוב בשואה, סירבה למסור להם מידע ודחתה את עשרות התביעות שהגישו. מה שהביא לכך שהנתבעים החלו לקבל פיצויים מהמדינה הוא, על פי התובעים, פעילותם הציבורית והפרטנית עבור כל כל אחד ואחד מיהודי לוב. היא זו שיצרה את הלחץ על הממשלה להכיר בהם.

בין אם יחליט בית המשפט שאלה צודקים ובין אם אלה, פרשה זו מעלה לאור הזרקורים שוב סוגיה כאובה שקשורה לשקיפות המידע והיכולת של האזרח למצות את זכויותיו.

בכל פעם אנחנו נחשפים לסיפורים מזעזעים, בעיקר של אנשים שמגלים באיחור של שנים שמגיעים להם קצבאות, הפרשי תשלומים ועוד. ולא רק. מרכז הארגונים של ניצולי השואה העלה לפני כחצי שנה אתר שבו יכול כל אזרח לדעת האם מגיעים לו כספי פיצויים, פנסיה או תשלומים מהמדינה. בכספות של מוסדות ציבור או גופים פיננסיים שוכבים מיליוני שקלים שמגיעים לאזרחים ואיש לא בא לפדות אותם כי אף אחד לא יודע שמגיע לו.

מאז שפרסמנו את הידיעה הזו אנחנו מקבלים אחת לכמה שבועות מיילים מאזרחים תמימים ש-"גילו" שיש להם כספים עלומים באיזה קרן פנסיה, אבל הם לא מצליחים לשים עליה יד. הסיבה: הגורם הרלוונטי מסרב לספק להם את המידע הדרוש, או מקשה עליהם מאוד בכך. למעשה, הם לא יודעים בכלל כמה כסף יש להם ולמי עליהם לפנות.

בשיחת סלון שהייתי נוכח בה ביום ו' האחרון, לאחר התוכנית, עלתה הכתבה לדיון. אחד המשתתפים ניסה ללמד סנגוריה על פקידי הממשלה, שאוהבים לתקוף אותם. הדובר טען כי המערכת הציבורית מורכבת ואין דבר כזה שפקיד אחד מחליט. לדבריו, ברוב הפעמים "אשמים" האזרחים, שלא ממצים את זכויותיהם.

פה בדיוק הנקודה שקשורה לסיפור הזה. אכן, יש מעט מאוד פקידים שאפשר לומר עליהם שהם "רשעים". יש יותר מדי אנשים פשוטים וקשי יום שבכלל לא יודעים שהם צריכים ללכת לאותו פקיד ולקבל ממנו מידע כדי למצות את זכויותיהם. יש יותר מדי משרדים וגופים שהגישה אליהם כל כך לא מובנת מאליה, עד שחלק גדול מאיתנו, ומהם, מוותר על התענוג בפגישת פקיד עצבני באיזה משרד קטן.

איפה המדינה?
התפיסה המודרנית של מדינה דמוקרטית מדברת על כך שמתפקידו של השלטון, על כל זרועותיו, החל מממשלה, עבור ברשות מקומית וכלה בגופים פיננסיים וגופים שמשרתים את הציבור, לדאוג לכך שהציבור יקבל את מלוא המידע על זכויותיו. הפקיד לא צריך להמתין כדי שהאזרח יפנה אליו, עליו לנקוט בכל האמצעים שעומדים לרשותו שהמידע יהיה זמין לאזרח. האפשרויות שזה אמנם יתממש הן כמעט בלתי מוגבלות: דואר אלקטרוני, SMS, רשתות חברתיות, אתר אינטרנט ועוד. זוהי למעשה התמצית של ממשל זמין והתוכנית עליה החליטה הממשלה לפני מספר חודשים. הנגשת המידע היא חלק מחובותיה של מדינה כלפי אזרחיה, שחסכו כל חייהם אגורה לאגורה לימים קשים או לימים בהם ייצאו לפנסיה, או רוצים לדעת כיצד לקבל את הפיצויים המגיעים להם.

חובתה של המדינה לדאוג לכך שיקומו גופים, מתוכה, שיעזרו לקהילות ולקבוצות אוכלוסייה שונות, שיכולת הנגישות שלהן למידע מוגבלת. זהו חלק מהמאבק למיגור הפער הדיגיטלי בחברה המערבית. אילו יהודי לוב היו יודעים לפני 10 שנים איך ולמי לפנות בממשלה, ומתאגדים ביחד להפעיל לחץ ציבורי, הם לא היו נזקקים לשירותיהם של מתווכים.

כמו כל מתווך, אותם תובעים זיהו את מקור הבעיה: מצד אחד, חוסר השקיפות של הממסד וחוסר נכונותו לשתף במידע, ומצד שני, הרצון של יהודי לוב לקבל את המגיע להם.

במקום שבו יש עמימות, במקום שבו פקידים שומרים את המידע לעצמם כאילו הוא שייך רק להם, צומחים בעלי תפקידים שונים, שפעם קוראים להם מתווכים, פעם "לוביסטים" (אם הם עובדים מול הכנסת או הממשלה) ופעם "מאכערים" שמסתובבים בוועדות תכנון ובניין ערים ומוכרים את המידע שברשותם לכל המרבה במחיר. בסך הכול מדובר בשרשרת אחת שמקורה בתפיסת העולם הישן, של ממשל ומושלים לא שקופים, שאין להם סיבה לגלות לנו מה באמת מגיע לנו. את המחיר משלמים אותם אזרחים שלא ממצים את זכויותיהם, ובמקרים בודדים מענישים את המתווכים, שניצלו את תמימותם.

למרבה המזל, המציאות חזקה מכל. דברים מתחילים להשתנות ורמת שיתוף הידע של הציבור כיום בכל מה שקורה במוסדות ממשלתיים וציבוריים גדולה יותר מבעבר, אבל הדרך עד שנגיע למיצוי סביר ומלא של המונח "ממשל זמין" עוד ארוכה. וכמו בכל מסע ארוך ומייגע, אסור לעצור, אסור להתייאש וצריך להמשיך ולהתמיד. אומת הסטארט-אפ תהיה גם אומה שקופה לאזרחיה, שמעניקה להם את זכויותיהם ולא רק גובה מהם את חובותיהם.