מחשבים – לא עציצים
ביותר מדי מוסדות חינוך בישראל שוכבים להם המחשבים בצד ומשמשים כעציצים ● זו בעיה, אפילו חמורה, ויש לעשות את המקסימום על מנת לטפל בה - אך זה עדיין לא נותן לחתן פרס ישראל לחינוך, פרופ' גבי סולומן, את הלגיטימציה לומר שהמחשב לא תרם ללמידה בישראל ● חומר למחשבה
עיתון הארץ פרסם בסוף השבוע ידיעה לפיה חתן פרס ישראל לחינוך, פרופסור גבי סולומון, סבור שהמחשב לא תורם ללמידה. פרופסור סולומון, כזכור, קיבל את הפרס ב-2001, והוגדר אז כדמות בעלת מוניטין בינלאומי בתחום. פרופסור סולומון מצוטט בכתבה, כאומר שישנה התלהבות מהטכנולוגיה החדשה, אבל שוכחים שקודם כל צריך להשקיע במורים. בהמשך, מביא סולומון לדוגמה את נושא הכיתות החכמות, שלטענתו הן מתוחכמות מדי ולא משרתות את המטרה הברורה שלהן.
הכותרת של המאמר עוררה, כצפוי, גלים רבים. התגובה הראשונית היתה פליאה ואף כעס: כיצד איש חינוך מוערך כל כך יכול לומר בעשור השני של המאה ה-21 שמחשבים במערכת החינוך לא תורמים דבר. נושא המיחשוב במערכת החינוך אמנם ידע עליות וירידות, ואפשר לומר שרק בשנים האחרונות קיבל התחום הכרה רשמית. הפעם האחרונה שבה הממשלה התייחסה באופן רשמי לנושא, היתה בתוכנית מח"ר 98, אותה הגה ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. על הביצוע היה אמון ד"ר שמשון שושני, אז מנכ"ל משרד החינוך. אלא שכבר אז נזרעו הזרעים הראשונים שהובילו לכישלון התוכנית, שמטרתה היתה לחולל שינוי במערכת החינוך. הכנסת המחשבים לכיתות לא לוותה בהכשרות מתאימות, המורים לא מיהרו להשתמש והמחשבים הפכו לעציצים בכיתות.
מאז זרמו מים רבים בנהרות ישראל. התפתחות ההיי-טק וצמיחתה של תעשיית מחשבים, הזרימו אל המערכת הצעות לשיפור את רמת הוראת המחשבים. ראשי המערכת הבינו, כי התכנים הם אלו שיחוללו את השינוי, למד טיפול מתאים במורים. כך, האגף לחינוך טכנולוגי יזם והפעיל שורה ארוכה של פרויקטים בתחום התיקשוב, ובעיקר בתחום התוכן – כדי לתגבר ולעודד את בתי הספר להתאים את עצמם למציאות העכשווית. אבל זו היתה רק טיפה בים. סביר להניח שאילו היו בידי האגף תקציבים נוספים, התמונה היתה נראית אחרת. בבתי הספר בהם מיחשוב הכיתות צלח, ביצעו פעולות משולבות של החדרת הציוד, התאמת תכני הלימוד, טיפול במורים והדרכת תלמידים. אך אותם בתי ספר הם מיעוט.
פרופסור עוזי מלמד, איש חינוך מוערך גם הוא, עוקב אחר ההשפעות של פרויקט "מחשב לכל מורה" של קרן אתנה – במסגרתו מחולקים מחשבים ניידים למורים ברחבי הארץ, בתנאי שיעברו הדרכה בנושא. בסקר האחרון שערך פרופ' מלמד, עלה, כי השימוש במחשב שינה משמעותית את התנהגות התלמידים כמו גם את רמת ההוראה.
פרויקט "מחשב לכל מורה" אינו הפרויקט היחיד הפועל כיום במערכת החינוך. המשותף לו ולשאר הפרויקטים, הוא שכולם נבעו מיוזמה פרטית – ולא הגיעו ממשרד החינוך. הסיבה, היא כמובן תקציבית, אבל תקציב הוא בסך הכל ביטוי לסדרי עדיפויות. כבר דובר בטור זה רבות על כך שהמדע והמיחשוב אינם עומדים בראש סדר העדיפויות הלאומי. מנטרת "הבעיות הביטחוניות" מכסה על הכל, כולל על אי-העשייה של אלו שצריכים לעשות.
אם לא די בכך, אמירות דוגמת זו של פרופסור סלומון, עושות עוול לגורמים רבים – כולל משרד החינוך – שדווקא כן מנסים לשפר את המציאות. כזה הוא למשל האגף לחינוך טכנולוגי במשרד החינוך.
אך לפני שמתנפלים על הפרופסור וחתן פרס ישראל, כדאי לקחת את דבריו בפרופורציה, שהרי אין שום יסוד לערער על תועלת המיחשוב במערכת החינוך. כך או כך, צריך לעשות את הדברים הנכונים שיובילו לכך שהמיחשוב יעמיק עוד למערכת החינוך, כדי שבוגריה יהיו מוכנים לחיים. גדעון סער, שר צעיר וחדש, מנסה להרים את הכפפה ולבצע את המהפכה. יש לקוות שיצליח.
ביישוב בו אני גר יש כבר יותר מ-4 שנים פרויקט שבו ההורים 'מתבקשים' לרכוש מחשבים ניידים ע"מ שהילדים יבואו איתם ללמוד. לאחר 4 שנים של הפרויקט, שליש מההורים של השכבה החדשה לא מאמינים בפרויקט וסירבו לרכוש מחשב נייד. יש הרבה יתרונות במחשב, אבל החסרון הוא שהוא ממקד את תשומת הלב בטכנולוגיה ולא בתוכן: אין חומר לימודי שמתאים ללימוד 1:1 ביישוב, אין שיתופי פעולה עם ישובים ששם הרימו פרויקט מוצלח (שוהם), כל אחד לעצמו. המורים עובדים קשה מאוד אבל בסוף קוצרים רוח. קחו בפרופורציה נכונה את פרופ' סלומון: השקיעו בתכנים ולא במחשבים. מספיק מחשב לכל מורה, לא צריך מחשב לכל ילד.