המילים שנחקקו על המצבה

מספר מלים מרובעות החקוקות על מצבה אפרורית וצנועה, אשר צורתה ומיקומה אינם מסגירים במאומה את ייחודה, טומנות בחובן סיפור חיים מופלא של יהודי שאהב תורה וגמילות חסדים עד כדי מסירות נפש. העולה במעלה הר המנוחות, יתקל בקבר שעל מצבתו חקוקות המילים הבאות: פ.נ. ר' יוסף לדרברג, אוהב הבריות, הרביץ תורה ברבים, למד ושינן למעלה מארבעת אלפים פעם את מסכתות ביצה וראש השנה, ת.נ.צ.ב.ה.

לא לחינם ביקש יוסף בצוואתו לחרוט מילים אלו על מצבתו, אלא רצה במעשה זה ללמד את העולים לקברו איך צריך יהודי לנהוג. באותם ימים, בירושלים של פעם, כמעט שלא נמצא אדם, אשר לא הכיר את ר' יוסף זצ"ל. הוא היה יהודי חינני ותוסס, תלמיד חכם ובעל חסד עצום, התגורר בשכונת בתי וורשה, ואת רוב עיתותיו הקדיש לתורה, לעבודת ה' ולגמילות חסדים. את פרנסתו מצא יוסף בחנות לממכר מכשירי כתיבה אשר מוקמה בשער יפו. לא רבים זוכרים, אך רק לפני מספר עשורים ירושלים "החדשה" היתה מעין "פרוייקט" מרוחק מן "העיר", הלא היא העיר העתיקה. הליכה או נסיעה אל העיר ה"חדשה" וממנה, לא היו דבר של מה בכך, ועוברים ושבים רבים נכנסו לחנותו של יוסף אשר מזג להם כוס צוננים, ביניהם חכמי ורבני ירושלים אשר רוו נחת מחידושיו המאלפים שנאמרו על ידו במתק שפתיים, או סתם "עמך" שנהנו לשמוע רעיון יפה על פרשת השבוע.

ויהי היום, ולקוח שרכש גליל נייר לבן צחור וחלק, בא להחזיר את מקחו, לאחר שלהפתעתו פתח את החבילה העטופה בביתו וגילה, כי הנייר אינו לבן – כי אם אפור, ואינו חלק – אלא מעוטר בפרחים ססגוניים עדינים. יוסף הרכיב את משקפיו, יצא אל החצר, בדק את גליל הנייר מול קרני החמה החורפית והודה בצדקת הלקוח. הנייר לא היה לבן!

משחזרה תופעה זו ונשנתה, הבין יוסף כי ראייתו אינה תקינה. ימי החורף הערפיליים חלפו עברו, ועדיין ראייתו נותרה מעורפלת. משכך, חש יוסף למלומדי הרפואה שבירושלים עיר הקודש, כדי שיאבחנו את מצב עיניו. משך הדוקטור בעפעפיו של יוסף, צבט את שמורות עיניו, ולאחר שהביט ממושכות לתוך אישוניו לאורה של עששית מסנוורת, קבע בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים כי ראייתו של  יוסף הולכת ומדרדרת, כאילו לא ידע זאת בעצמו, ועליו לעבור ניתוח מסובך להצלת ראייתו.

יצא  יוסף את משכנו של הדוקטור, ונפשו המתה עליו. העיניים שלו, מה יהיה על העיניים שלו שמאפשרות לו ללמוד ולזכות את הרבים? ריבונו של עולם! סהרורי ומדוכדך עד עומקה של נפש ,הוליכוהו רגליו לעבר ביתו, שם שח לבני משפחתו את מאורעות היום. כשראשו שעון בין ברכיו וכתפיו רוטטות נשמע  יוסף מבכה מרה: איני יודע את נפשי. מילא מכשירי הכתיבה, פרנסה מן השמים. אבל תורה מה תהא עליה?, כיצד אוכל להמשיך לעזור לזולת?"

כל אותו הלילה לא נתן יוסף תנומה לנשמתו המיוסרת, ועם בוקר הוא סר שנית למשכנו של הדוקטור. שהה יוסף בבית הדוקטור כמה ששהה ומיד בצאתו ממנו שם פעמיו לעבר בית המדרש. ששה חדשים ישב יוסף רוב שעות היום בבית המדרש, ראשו טמון עמוק בגמרא, ופניו קורנות מאושר עילאי, שהלך והתפשט ככל שחלף הזמן. את לילותיו הקדיש לגמילות חסדים, עזרה לזולת ומתן בסתר. חלפה עברה לה חצי שנה ויוסף שב לביתו של הדוקטור, מצוייד בספר תהילים ונפשו רגועה ושלווה. עשה הרופא את שעשה, חיטא וחתך, תפר וחבש. שעות לאחר הניתוח, התעורר יוסף וחיוך על פניו.

שבועות מספר היה יוסף ספון בביתו, כשעיניו חבושות בתחבושת צחורה. הכל סביבו מייחלים ומתפללים להצלחת הניתוח, אך הוא, שליו ורגוע ופיו ממלמל ללא הרף. "תורה וגמילות חסדים, מה יהא עליהם???" שאל אותו אחד ממקורביו: "כיצד זה אתה כה רגוע, כאשר עדיין אינך יודע אם הניתוח הצליח. הרי כה פחדת כי הניתוח לא יעלה ארוכה למחלתך ושוב לא תוכל להגות בתורה ולעסוק בגמילות חסדים?" חייך יוסף את חיוכו הנצחי, וחשף את סודו: "באותו בוקר, כאשר שבתי לבית הרופא, שאלתי אותו לפרק הזמן שניתן לדחות את הניתוח ללא גרימת סיכון רפואי, והרופא השיב לי כי במחצית השנה הקרובה לא אסתכן אם אמנע מן הניתוח. בששה חודשים אלו ישבתי בבית המדרש, וחזרתי ושיננתי את מסכת ביצה ואת מסכת ראש השנה, עד שהיו מסכתות אלו שגורות על פה על לשוני. בלילות עסקתי נמרצות בגמילות חסדים. ביום ובליל, בשכבי ובקומי, יכול הייתי ללמוד כל סוגיה מן המסכתות הללו. הן היו מונחות בראשי עמוד אחר עמוד, דף אחר דף. כעת, אני ממתין ומצפה לתוצאות הניתוח. כמובן, שאני מייחל ל"פוקח עוורים" שישיב לי את ראייתי, אך שוב איני חושש ל "תורה מה תהא עליה!!!"

כעבור מספר שבועות שב יוסף למשכנו של הרופא. הלה חתך באחת את התחבושות העבות, הציץ בסקרנות לאישוניו המתרחבים של יוסף, וקבע: "כבודו רואה". מני אז ניצל יוסף את שליטתו המושלמת במסכתות ביצה וראש השנה, ובכל עת ופנאי היה משננן וחוזר ולומדן ומלמדן לאחרים, ועד ערוב ימיו זכה לסיימן למעלה מארבעת אלפים פעם!! וכמובן, שגם אזר עוז והמשיך להתעלות בגמילות חסדים ועזרה לזולת. כך מילא שוב את חייו, לילות כימים בהתעסקות בדברים חשובים ומחיים.

******

לעולם אין להתייאש, גם אם "חרב חדה מונחת על צאוורו של אדם". דוקא ברגעים קשים, חייבים להתחזק ולהתעשת, ולקבל בדעה צלולה את ההחלטה הנכונה. חייו אדם לדעת את חובתו בעולם, ולעסוק תדיר בפעילות שתיתן לו קורת רוח גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"