אוי לבושה

בכל פעם אני נדהם מחדש עד כמה גדול הפער בין מצבנו בפועל כמדינה, לבין התדמית החיובית שיש לנו על עצמנו. השבוע זה קרה לי פעם נוספת. ועדת החינוך בכנסת קיימה דיון בנושא מיחשוב בתי הספר. לקראת ישיבה זו הכין מרכז המחקר של בית הנבחרים, דו"ח בן 19 עמודים תחת הכותרת "תמונת מצב אודות מיחשוב מערכת החינוך". מסמך זה נשען על כמה מקורות, כאשר אחד מהם הוא דו"ח PISA לשנת 2009. עיון בדו"ח העכיר את מצב רוחי. אף פעם לא סברתי שמצבנו מזהיר, אולם הממצאים החדים מבהירים, כי המצב הקיים שחור משחור.

הדו"ח האירופאי הנ"ל מושתת על בדיקה משווה בין כלל מדינות OECD. כמדגם לקחו את בני ה-15 במערכות החינוך. יש אי הבנה מתגלגלת בין כל מי שכתב אודות הנושא, באשר למבנה המדד, לכן אינני מוצא טעם להציגו בצורה מספרית. ההשוואות היחסיות בין המדינות יבהירו הכול. מבין 69 המדינות שנסקרו, ישראל מדורגת במקום ה-49 בלבד בכמות המחשבים שעומדים לרשות התלמידים. פירושו של דבר שאנחנו ממוקמים ברבעון התחתון של המדינות. ממש איתנו ממוקמות מדינות כמו אלבניה, טובגו ו-טרינידד. ירדן ממוקמת מעלינו עם יחס טוב בכ-50%. אוי לבושה! במדינות הצמרת בתחום מיחשוב בתי הספר, כמו ניו-זילנד, אוסטרליה, קנדה וארה"ב, שיעור המחשבים הנו בערך פי שלושה מאשר בארץ ציון. אבל הבעיה גדולה אף יותר. הדו"ח מצא, כי בישראל חלה ירידה מתמשכת ברמת המיחשוב…

מדובר, אם כך, לא רק בכמות המחשבים – אלה גם באיכותם. הם נסוגו לאורך התקופה, גם ברמתם הטכנולוגית לעומת המוצע בשוק. במילים אחרות הם מתיישנים והולכים. המסמך ממשיך להכאיב, גם כאשר נבחנת בו הבעיה מזווית ראייתם של התלמידים. שיעור התלמידים הממוצע במדינות OECD שגרסו, כי המחשבים זמינים להם והם משתמשים בהם, גבוה ב-50% מאשר אצלנו. בקטגורית התלמידים שטוענים שיש להם מחשבים זמינים, אך הם אינם משתמשים בהם, השיעור בארץ גדול בכ-50% יותר, אל מול הממוצע בכלל ארצות הרשימה. זה גם הפער שיש בקטגורית התלמידים שגרסו שאין להם מחשב זמין. בקיצור לא זו בלבד שלתלמידינו יש פחות נגישות, גם כאשר הטכנולוגיה עומדת לרשותם, השימוש שנעשה בהם דל יותר.

לפני כשני עשורים הציבה ממשלת ישראל יעד של מחשב לכל 10 תלמידים. כעבור כל אותן שנים, היעד טרם הושג. בתגובה לפרסומים בנושא, הזדרז משרד החינוך להשתבח בשיפור של 9% במהלך שנת 2010. אולם האחוזים האלה אסור שיטעו. מבחינת מספר התלמידים, השדרוג היה מ-13.2 תלמידים למחשב, ל-12.7. אם השיפור ימשך בקצב כזה, יחלפו עוד לא מעט שנים עד שיושגו היעדים שהוצבו כאשר האינטרנט היה עוד מושג חדש ובלתי מוכר כמעט. כיום 62% מבתי הספר טרם הגיעו ליעד של 10:1. הנתון האמיתי קשה הרבה יותר, הואיל והסטטיסטיקה איננה כוללת בתי ספר שאינם מעוניינים במיחשוב. בהנחה שמדובר בחינוך החרדי, הרי שהוא מקיף כיום כבר כחמישית מהתלמידים הצעירים.

עם נתונים שכאלה אין לנו שום סיכוי להיות בעתיד גורם משמעותי בענף טכנולוגית המידע ונגזרותיו, כולל האינטרנט. אזרחינו לעתיד יודעים הרבה פחות בתחומים אלה, מתלמידים במדינות שמצטנעות ואינן בעלות יומרות לכאורה. את תוצאות המחדל בשרשרת החינוך, אני פוגש אצל הסטודנטים באוניברסיטה. מסתבר שגם בתחום מיחשוב החינוך, ההכרזות רבות והמעש מתגמד. סיסמאות על מחשב לכל ילד, מופרחות ללא כל כיסוי. הפוליטיקאים מציפים אותנו בכותרות, בפועל הביצועים מעלים סומק של בושה. מבלי לגלוש כלל לפוליטיקה, אני מתעקש לקבוע כי סעיפים חסרי תוחלת גוררים הוצאות ממשלתיות מנופחות. דווקא כאן, אפשר בסכומים צנועים יחסית, להשפיע על עתידנו.

עם ידע ויכולות בתחום הדינאמי ביותר בעולמנו, אנחנו יכולים להפוך למעצמה טכנולוגית. חשוב לכן לשנות ומיד את דרך המחשבה וסדרי העדיפויות. המשך הזחילה, או אפילו שיפור הדרגתי עלולים להתברר כהחמצת הזדמנות שלא תישנה.