הכוס של התודות צריכה להיות תמיד מלאה

אתמול בערב שכנה שלנו עברה עוד לילה חסר שינה ואחריו בוקר לחוץ עם שני התינוקות שלה – אחד בן שנה והשני רק נולד. אשתי שהבחינה בבקר שהשכנה על סף קריסה שלחה את ביתנו הבכורה לבקר אותה ולהציע סיוע. ביתי עזרה לה להרדים את שני התינוקות ואחרי שראתה שהשכנה ממש תשושה וזקוקה נואשות למנוחה, הציעה לה שהיא תמשיך לשמור על התינוקות ותאפשר לה למוח. השכנה קיבלה את ההצעה בשמחה רבה וחיש מהרה שקעה בתנומה ארוכה. ביתי לא שערה באותם רגעים איזו חוויה רוחנית היא עומדת לעבור באותו ערב.

והרי לפניכם המונולוג שלה, מילה במילה, אותו שפכה בפני אשתי, כשחזרה הביתה נפעמת מהתובנות שהגיעה אליהם במהלך מעשה החסד שעשתה:

"לאחר שהשכנה נרדמה, נכנסתי למטבח לקחת לעצמי כוס מים. הנחתי בשקט ובזהירות את הכוס הריקה על השיש, מקפידה שהיא לא תשמיע את הצליל הקל ביותר שיוכל להפר את הדממה שהחלה סוף סוף כובשת את הבית. אחר כך נזהרתי מאוד כשפתחתי וסגרתי את המקרר, והוצאתי בקבוק מים בלי להשמיע קול. ניגשתי למזוג את המים, אבל לפני שהספקתי אפילו להתחיל, הפלתי את הכוס – משגרת אותה במסלול התרסקות בטוח אל הרצפה. בשנייה הראשונה, נראה כאילו הזמן עוצר מלכת, כשבדמיוני מוקרנות במהירות תמונות מחייה של הכוס, זאת היתה כוס יפה, היא שרתה את בעליה נאמנה…

וכמו בהילוך איטי, צפיתי את פגיעת הכוס ברצפה, את התנפצותה למיליון רסיסים זעירים, ואת יקיצתם המבוהלת של שני התינוקות בבכי היסטרי. בשנייה השניה, אמרתי תפילה קצרצרה – אם כי מלאת כוונה – והתחננתי לאלוקים שיעזור לי לתפוס את הכוס. הושטתי יד בניסיון כמעט עקר כדי לתפוס אותה רגע לפני שהיא מתנפצת לרסיסים. כמעט צחקתי על עצמי, כשאני יודעת כמה עלובים הסיכויים שפתאום תתגלה היכולת האתלטית שלי. ואז, איכשהו, הכוס נפלה ישר לתוך היד שלי, בריאה ושלמה. בלי להתנפץ. בלי להתרסק.

אחרי שהתאוששתי מההלם המשתק, הנחתי שוב את הכוס – בזהירות! – על השיש, ומזגתי לעצמי מים. הרמתי אותה והתחלתי לברך את המילים שאני כל כך הרבה פעמים ממלמלת בלי לחשוב: ברוך אתה, ה' – מקור כל הברכות – אלוקינו, מלך העולם, שהכל נהיה בדברו… אבל הפעם זה היה שונה. לא סתם ביטאתי את המילים המוכרות, לא יריתי אותן במהירות. חייכתי מתוך תחושת הקלה, וביטאתי כל מילה בריכוז רב – הפעם, התכוונתי לכל מילה שאמרתי. הייתי אסירת תודה שניצלתי מהשלומיאליות שלי. הייתי אסירת תודה על המים שיכולתי לשתות. הייתי אסירת תודה על ההזדמנות להיות שם בשביל השכנה שלנו.

באותו היום, הוסיפה ביתי, אילו מישהו היה שואל אותי אם הכוס "חצי ריקה" או "חצי מלאה", הייתי עונה לו שהיא מלאה לגמרי – כוס של תודות. הרבה פעמים בחיים היה לי קשה להכיר תודה על כל מה שיש לי, בייחוד כשהתרגלתי לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. אבל כשאני עוצרת להתבונן סביב ולהבחין בכל מה שיש לי, קל לי להבין שהתברכתי בכל כך הרבה דברים – רק להיות כאן כדי ליהנות מיום נוסף של חיים, מעורר בי הכרת תודה, שלא נדבר על המשפחה, החברות, הלימודים, הבריאות…"

ביתי החליטה להתחיל להעלות על הכתב את כל הדברים שעליהם היא צריכה להודות בחייה. מידי לילה, לפני שהלכה לישון, היא הוסיפה עוד כמה פרטים לרשימה, שהפכה לכמה דפים, ארוכים למדי, עמוסים בכל כך הרבה דברים נפלאים שיש בחייה.

בהתחלה, היא שאלה את עצמה תוך כמה זמן לא יישאר לה יותר מה לכתוב. ובכל זאת מאז, יום אחר יום, אף פעם לא הייתה צריכה להתאמץ למצוא משהו להודות עליו. בכל לילה, כשהיא היתה חושבת על ההתנסויות וההתרחשויות השונות באותו יום, היא היתה מוצאת מבחר מדהים של דברים לכתוב.

ואפילו היא גילתה להפתעתה שאם היא חושבת על זה מספיק חזק, היא באמת מוצאת את עצמה אסירת תודה על דברים רבים בחייה, שכאשר הם התרחשו היא חשה מוטרדת או כועסת בגללם. עכשיו, במבט לאחור ובחשיבה על כמה טוב יצא מהם בסופו של דבר, היא הרגישה הכרת תודה.

אחיי ורעיי, כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להתבונן סביבנו, לראות את שפע הברכות בחיינו ולדעת … שהכוס שלנו תמיד מלאה…