ענן של תקווה

פתרון הענן מתאים למערכת החינוך כמו כפפה ליד - לא עוד איים שלמים של סביבות מיחשוב ששותות תקציבי תחזוקה אסטרונומיים ● הנה לכם עוד דוגמה מצוינת לשיתוף פעולה טבעי בין התעשיה למגזר הציבורי

כל התגובות שקיבלנו בעקבות הידיעה שפרסמנו אתמול (א') על פרויקט מיחשוב הענן במערכת החינוך, היו צפויות למדי. הקו המנחה בהן היה ספקנות, ציניות וביקורת (שנבעה בעיקר מחוסר הכרת התחום).

"לרדת" על מערכת החינוך זה בון-טון היום. כמעט מתבקש. לכן, גם לא צריך לכעוס על המגיבים. משרד החינוך והממשלה הרוויחו את זה ביושר. מצבה של מערכת החינוך הוא "על הפנים", כפי שנוהגים לומר אצלנו. בכל פרמטר שלא תמדדו, מצב החינוך בישראל אינו מזהיר – הן על פי המדדים שאנו מציבים לעצמנו והן על פי המדדים הבינלאומיים. כעת, סוף-סוף, יש תקווה לפריצת דרך.

תיקשוב החינוך בישראל החל מאוחר יחסית – אי שם בסוף שנות ה-90'. התוכנית הגרנדיוזית נקראה אז "מח"ר 98". הוגי התוכנית – ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, ומנכ"ל משרד החינוך, שמשון שושני (בקדנציה הקודמת שלו כמנכ"ל) – התכוונו רק לדברים טובים, כמו הכנסת מחשב לכל כיתה והפיכת המורה למתוקשב יותר. אפילו תקציב ענק, בסדר גודל של אותם ימים, שוריין לטובת העניין, כאשר החלוקה בוצעה בין הממשלה, הרשויות המקומיות ומפעל הפיס. במקביל, נעשו פעולות למיחשוב מערך הבק-אופיס של בתי הספר. כך, הוכנסה לפעילות מערכת מנב"ס ועוד מערכות אחרות שעד היום עובדות, למרות הזמן הרב שחלף מאז שפותחו.

סופה של התוכנית היה שהיא נתקעה בגלל ויכוחים פוליטיים בין הרשויות לממשלה. אז בסדר, ראש עיר ממוצע יעדיף להקים גן על שם נדיב שתרם כמה מיליונים או לצבוע מדרכה, אבל איפה הממשלה? בדיעבד, הודו הוגי התוכנית, כי הם שגו ברמה העקרונית בדבר אחד חשוב: הם שפכו הרבה כסף כדי להשקיע בחומרה ובציוד, מבלי להשקיע באנשים – באותם המורים שאמורים ללמד את הילדים.

שני מיליארד השקלים ששר החינוך הנוכחי, גדעון סער, קיבל מראש הממשלה נתניהו לשנתיים הבאות (2011-2012) נועדו כדי להניע את תוכנית התיקשוב הלאומית. מיחשוב הענן בבתי הספר הוא הסנונית המעשית הראשונה בתכנית של השר. הקונספט שלה מזכיר את תכנית מח"ר 98 שנכשלה: היא עוסקת בתשתיות, בחומרה, בתקשורת, בציוד – רק לא באנשים. אבל ההבדל הגדול הוא שבמקרה הזה התשתיות הרקובות שקיימות כיום במרבית בתי הספר הן המכשול העיקרי להתקדמות מערכת החינוך לעבר המאה ה-21.

במרבית בתי הספר הוקמו תשתיות מחשבים טלאי על טלאי – איים שלמים של סביבות מיחשוב, מתקדמות פחות או יותר. כך, הבעיה העיקרית היא תחזוקה ותפעול. אלו עולים כסף, שתמיד לא קיים עבור החינוך ברשויות המקומיות. 45 מיליון שקלים לשש שנים, שהם כ-7.5 מיליון שקלים בשנה, הוא סכום נמוך משמעותית מתקציבי תחזוקה שמושקעים בבתי ספר. המדובר לא במספרים הבסיסיים, אלא גם בעלויות שמסביב. למשל, הטכנאי שאחראי בחצי משרה על עשרה בתי ספר, ולכן אף פעם אי אפשר למצוא אותו פנוי, או חוזים עם ספקים שאף פעם לא עומדים בלוח הזמנים, כי גזבר העירייה לא שילם להם כבר חצי שנה.

בהיבט הזה, פתרון הענן מתאים למערכת החינוך כמו כפפה ליד. בעוד שש שנים, כאשר הפרויקט יסתיים, בתי הספר בישראל יהיו "נקיים" מחדרי שרתים, כבלים וכל מיני תשתיות ישנות שלא עובדות. למורה, לצוות המנהלי ולתלמידים יהיו עכבר, מקלדת וצג מחשב – והכל יעבוד. איך זה יעבוד? זה ממש לא מעניין אותם.

ומה עם האנשים? התקווה הגדולה היא שהאנשים שיפעילו את הציוד יהיו כבר משוחררים מהפחדים שלהם מפני חדירת המחשבים למערכת החינוך. הם יוכלו להשקיע את כל זמנם ומרצם לדבר שלשמו הם מגיעים יום-יום לבתי הספר: ללמד.

עם זכייתה במכרז, נטלה על עצמה בזק בינלאומי משימה לא פשוטה. סביר שעשתה זאת לאחר שמנהליה ערכו טבלת סיכונים וסיכויים. היוקרה של החברה הזו, שמנסה למצב את עצמה כחברה המזוהה עם מיחשוב ענן, עומדת כאן למבחן. נפילה אחת בחוות השרתים תשבית מערכת שלמה – ואף אחד לא יוכל לשמור את זה בסוד. עם זאת, האלטרנטיבה גרועה יותר. הנה לכם עוד דוגמה מצוינת לשיתוף פעולה טבעי בין התעשיה למגזר הציבורי, המבוסס על ענן של תקווה.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים