מה אפשר להספיק ברבע שעה

בידו הוא לפת בחזקה שקית בד מהוהה שאצרה את מחצית רכושו - חולצה לבנה. המחצית השנייה, החולצה האחרת, היתה על גופו

פקעת בני האדם שהתגלגלה ובאה מחדר המדרגות אל הבית התפרדה, תוך כדי כך שהמנחמים חולפים לאיטם על פני שני קולבים, שהשתלשלו ממרומי נברשת מהודרת, ועליהם שתי חולצות לבנות, בלויות להחריד. המעלית רחבת הידיים פלטה את זרמי המבקרים בזה אחר זה. רבים באו לנחם את קרובי הנפטר הדגול, שעשה חייל בעסקיו וגם השכיל להשקיע מממונו בעולם הבא שלו. איש איש, הכיר את הנפטר בדרכו שלו, אך לאיש מהם לא היה שמץ של מושג לפשר החולצות התלויות בסלון. השלטים שהוצמדו לקרעי הבגדים הוסיפו נופך  מסתורי, והגבירו את תחושות הפליאה והתימהון בקרב הקהל הרחב.

אניה קטנה עמוסה לעייפה בפליטים יהודים שנמלטו מעמק הבכא שבאירופה, זמן קצר לפני שקרוביהם הפכו לאפר הכבשן, סיימה את מסעה הארוך ליד אחד מחופי ארצות הברית. בירכתי האנייה ישב נער צנום, חיים שמו, בעל עיניים כבויות. בגפו עקר את רגליו מערש מולדתו והפליג במרחבי הים הפתוח, ועתה עליו להניח את כפות רגליו על אדמתה המנוכרת ורחבת הידיים, של ארצות הברית של אמריקה. הכל כל כך גדול היה, שהוא הרגיש עצמו כל כך קטן ואבוד.

סוף דבר, חיים גיבש את עצמותיו ליישות מהלכת, ופסע קדורנית במורד הכבש. בידו הוא לפת בחזקה שקית בד מהוהה שאצרה את מחצית רכושו – חולצה לבנה. המחצית השנייה, החולצה האחרת, היתה על גופו. בעזרת יהודים טובים סודר לו מקום לינה באחת הישיבות הבודדות שהיו אז בארצות הברית של אמריקה. במקום זה שוכנו נערים בני ישיבות, אשר גם הם גלו מארץ המוות. חיים החל לשקוד על תלמודו. מבוקר עד ליל שיקע חיים את עצמו בים התלמוד, והפך את עצמו ל-"בן תורה" בכל מהותו, גדל במעלות התורה והיראה. אוצרו הרוחני העצים והתרחב, אך בד בבד, מלאי הגשמיות שהביא עמו מבית הוריו הלך והתדלדל. תחילה הקפיד כי חולצה אחת תשמשו בימי החול וזולתה יוחדה לימי השבת בלבד. כעבור מספר חודשים הוא חש ש"החולצה של יום חול" איבדה את צורתה ואינה ראויה להיקרא "בגד". מעתה, לא נותרה לו ברירה, והוא החל ללבוש את "חולצת השבת" בימי חול כבימי שבת. עד… עד שגם חולצת השבת דמתה לרעותה הוותיקה, לזו הישנה של ימי החול, וכעת לא נותרה עוד כל סיבה שלא להשתמש בחולצת ימי החול. שתי החולצות דמו זו לזו, מצבן זהה היה, ושוב זכה בעליהן בשתי חולצות… והוא, המשיך ללמוד. מה זה משנה, בגד של יום חול, בגד של שבת, שתי חולצות היו זהות בבלותן, אשר בדן הפך אוורירי מיום ליום. התורה, אותה תורה היא, סם חיים משכר, שאי אפשר לעמוד בפני קסמה.

עד… שהחולצות החלו לאבד מתומתן. אט אט, נפערו חורים בגביהן, תחילה בזו של "יום חול" ותוך ימים מספר גם בזו "של שבת", וחיים מצא את עצמו חסר אונים. אם עד כה הרגיש כי כסות לעורו, מעתה, לא ניתן היה לומר שתחושה זו יש לה על מה שתסמוך. או אז, לכאורה לא נותרה בפניו ברירה. עד כה הוא התמיד יומם וליל והפליג בים התלמוד, אך כעת כנראה נגזר עליו לצאת מבית המדרש ולנסות להשיג מעט מצלצלין לפרנסתו. לחם לאכול ובגד ללבוש.

ל א ! ! !

אפילו במחשבה הוא לא הסכים להיפרד מהגמרא וחשב על פתרון יצירתי שיאפשר לו להמשיך ללמוד ללא הפרעות. רעיון ניצנץ במוחו והוא החל ללבוש את מעילו העליון, בגד גדול ורחב ידיים אשר כיסה טפחיים על כל טפח שגילתה החולצה, ונכנס עמו לבית המדרש. מה טוב ומה נעים. חיים המשיך לשקוד על התורה בבית ה'.

אין אומה כאומתנו. אין עם שמצמיח מקרבו בנים כה נאמנים למורשתו. אלא, שנער הוא בכל זאת נער. בבית המדרש הוא חבש את מעילו ללא תחושת אי נעימות, רבים מחבריו נהגו כן. אולם, בחדר שבו התקבצו לאכול, לא נהגו ידידיו ללבוש את מעילם והוא התבייש. עדין נפש היה, ועם כל עוז רוחו הכבירה שבכוחה העפיל לפסגות קדושות של תורה ויראת שמים, לא מלאו ליבו ללבוש את מעילו בחדר האוכל. לפיכך החליט חיים, כי מיד לאחר התפילה, בעת שהכל עדיין משתהים בבית המדרש, הוא ירוץ ויאכל את מנתו בזריזות, ועוד לפני שחבריו יספיקו להגיע לחדר האוכל, הוא ישוב למקומו בבית המדרש. איש לא יראהו אוכל כאשר הוא לבוש עם מעילו העליון!
ואכן כך היה. תפילה, ריצה לחדר האוכל, אכילה חפוזה וריצה בחזרה לבית המדרש. משעשה כך, התפנתה לו רבע שעה, רבע שעה תמימה התפנתה איפוא, לנער מתוק זה מידי בוקר, כתוצאה מריצתו הבהולה לחדר האוכל. רבע שעה, אשר בה כל חבריו סעדו את ליבם בנחת, והוא ישב לבוש במעילו בבית המדרש, ממתין לבואו של החברותא שלו.

רבע שעה. הוא החליט שרבע שעה הוא פרק זמן רב מידי מכדי שניתן להניח לו לחלוף סתם כך. רבע שעה. חשב חיים, והחליט להתחיל ללמוד בזמן שהוא זכה בו במפתיע את מסכת ברכות, שהיתה מחוץ לסדר הלימוד בישיבה. בכל יום למד מעט. לאט לאט. רבע שעה. שבועות וחודשים חלפו להם, והוא נותר עם שתי חולצותיו, עם מעילו העליון ועם רבע השעה היקרה מפז. הוא כבר הספיק לסיים את מסכת ברכות, והתחיל ללמוד את מסכת פסחים. סיים את פסחים וחזר לברכות, וחוזר חלילה. סופו של דבר היה חיים בקי על פה במסכתות אלו. רבע שעה.

חיים זכה להקים בית יהודי ומשפחה לתפארת. כאשר בשלב מאוחר בחייו פנה לעסקים, היתה לו סיעתא דשמיא מיוחדת, הוא הלך והתעצם, ואיתו חשבון הבנק שלו.

בהגיע יומו של חיים להיאסף לבית עולמו בשיבה טובה, חזרו בניו מבית העלמין ופתחו את צוואתו וכך היה כתוב בה: "בני היקרים! מן הסתם יגיעו מנחמים רבים מכל שדרות הציבור. אבקש מכם לקחת את שתי החולצות הבלויות הנמצאות במגירת הכספת שבחדר עבודתי בתוך שקיק בד מהוה, ולתלותן במרכז טרקלין. כן, כוונתי לשתי החולצות בעלות החורים הגדולים בצידן האחורי. אבקש לתלות כל חולצה על קולב נפרד, ולהצמיד לכל אחת מהן שלט גדול. על האחד תכתבו "ברכות" ועל השני תכתבו "פסחים". לכל כתונת תצמידו שלט אחד, והיה זה לעילוי נשמתי, כאשר המנחמים הרבים יכירו בערכה של רבע שעה, עד כמה ניתן לנצלה".

מכל פועלו הרב, עסקיו הענפים, הצלחותיו, הבניינים הרבים שבנה ובתי העסק שהקים, בחר חיים, הנפטר הדגול, לייחד ולהציג בפני כל את שתי החולצות הבלויות, שייצגו את האמת במלוא גאונה – הזמן הוא המצרך היקר ביותר.

בארה"ב מקובל לומר ש זמן=כסף, היהדות אומרת ש זמן=חיים.

******

אשרי האיש שיודע להעריך ולנצל את הזמן כראוי. אשרי האיש שיודע להבחין בין עיקר לטפל. אשרי האיש שיודע לבחור בחיים.

עובד ממאורות הדף היומי

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים