כרטיס אדום לצהובים

הצהובון הבריטי המפורסם ניוז אוף דה וורלד נסגר, כי מנהליו ועורכיו חצו קו אדום במרוץ המטורף להשגת סקופים ● בעידן שבו למילה הכתובה כבר אין ערך, מישהו שם במערכת העיתון הצהוב איבד את הבלמים ● האם עיתון יכול להצהיב עצמו לדעת?

החלטתו של איל העיתונות, רופרט מרדוק, לסגור את הצהובון הפופולרי ניוז אוף דה וורלד, עשויה להירשם כאחד האירועים המכוננים בעולם התקשורת בעשורים האחרונים. ניוז אוף דה וורלד נסגר, כי מנהליו ועורכיו חצו קו אדום. במירוץ המטורף להשגת סקופים, בעידן שבו למילה הכתובה כבר אין ערך, הצהוב הפך לסטנדרט. המילה הכתובה, השקולה והאחראית הפכה להיות חריגה בעידן הזה, אלא שמישהו שם במערכת הצהובון המפורסם בעולם איבד את הבלמים. כך, נחשף, כי אנשי העיתון או מי מטעמם, ביצעו מאות האזנות סתר, כולל למשפחות שכולות ומשפחת המלוכה.

מי שעוסק בתקשורת ומבין את מהות השליחות שבמקצוע, חייב לנקוט באמצעים שונים, מקוריים ומתוחכמים – כדי להשיג מידע. הסתמכות על מקורות רשמיים מייצרת עיתונות משעממת, סטנדרטית, שאין לה סיכוי לשרוד. הדלפות, קבלת חומרים בדרכים לא קונבנציונליות, הקלטות סתר, שימוש בגורמים שונים שיודעים מה קורה במקום מסוים כדי לספר את הסיפור – הכל קביל, ומבוצע בפועל.

לא תמיד העיתונות מקבלת מחמאות על כך, לא תמיד העיתונאים שחושפים תחקירים זוכים להערכה רבה. כלי תקשורת כמו ניוז אוף דה וורלד ועיתונים רבים בעולם מואשמים בהאשמות חמורות, מטילים עליהם אחריות כבדה לתרחישים מסוימים, וגם זה עדיין נסבל.

המקרה של ניוז אוף דה וורלד צריך להיות מוסבר ומתוקשר, כדי שלכולם יהיה ברור שהעיתונאים אינם מצויים מעל החוק ואין מטרה המקדשת את כל האמצעים כדי להשיג סיפור טוב. צריך לתקשר את המקרה הזה, כדי לעשות סדר במוחם של עיתונאים ואנשי תקשורת צעירים. עליהם להבין ולהפנים שגם אם הם חיים במציאות שבה הגבול בין אינטרסים מסחריים לבין תכנים מערכתיים מטושטש ביותר, עדיין יש קווים אדומים האסורים לחצות.

גם אם בעל הבית משדר מסר שככל שנהיה צהובים יותר – נהיה טובים יותר או רווחיים יותר – עדיין צריכים לקום בעלי המצפון ולומר: עד כאן. משול הדבר לזירת הקרב, כאשר מלמדים חיילים לסרב לפקודה בלתי מוסרית ובלתי חוקית בעליל. זה לא קל, זה לא פופולארי וזה יכול להביא לתשלום מחיר אישי, אבל אי-אימוץ כללים אלו מביא לתוצאה חמורה יותר. כמה מאות עובדי ניוז אוף דה וורלד הולכים הביתה, ומשם ללשכת העבודה.

ומה בישראל? פה המציאות מעט יותר מורכבת. יש תהליך מתמשך ועקבי של הצהבת הכותרות והמידע שהציבור מקבל, אבל בישראל אין צהובונים.

יימצא מי שיטען, כי לא נגרם כל נזק מפעילות אנשי ניוז אוף דה וורלד, שכן בסופו של דבר רוב ההאזנות לא פורסמו. הדבר דומה למה שאירוע עם החשיפות באתר וויקיליקס (Wikileaks) שהסעירו את העולם , אשר גם שם לא נגרם נזק פיסי לאיש, רק מבוכות מקומיות או אישיות. התשובה לשני הטיעונים זהה: דווקא בגלל היות המציאות כזו שבה כל אחד יכול להיות עיתונאי לכאורה ולדווח על הכל, ישנם כלי התקשורת המסורתיים. אלה מעסיקים קהילות של אנשי מקצוע בתחום, ולהם יש קווים ברורים, אותם אסור לעבור.

אם לא תתקיימנה קהילות עיתונאים שכאלה, מוסד העיתונות כולו נתון בסכנה – זו המודפסת וזו המקוונת, אשר זורמת באינסוף ערוצים. יש מספיק גורמים בבתי המחוקקים, בקרב פוליטיקאים ושאר אינטרסנטים, שחיפשו ויחפשו כל דרך להצר את צעדיהם של כלי התקשורת בעידן החדש. מקרים כמו ניוז אוף דה וורלד הם בבחינת חציית קו אדום. על העיתונות לסמן קו זה לעצמה, לפני שאחרים יעשו זאת במקומה. הטכנולוגיה מאפשרת היום לעשות הכל, בכל במקום, אבל מישהו צריך לשים לכך גבול.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים