סיבה לדאגה

אף בר דעת איננו תומך בהפקרות ברשת האינטרנט. מאידך, בעולם הנאור מוסכם, כי אחת התכונות החיוביות שמציעה הרשת הינה האפשרות להביע דעות בקלות ובאנונימיות. יכולות אלה הפכו את המרחב הקיברנטי לזירה חשובה, שמשפיעה על כל תחומי החיים.

אל תוך שלל הדעות הלגיטימיות משתרבבות לא מעט אמירות קשות, חלקן מן הסוג הפוגע והמזיק, לא פעם בזדון. מימוש הבעת הדעות המקוונת מיטלטלת שנים בין שני הקטבים. החוק, מטבעו, מפגר אחרי המציאות, מדדה בין זוויות הראייה השונות. זאת, עד שהולכת ונוצקת הלכה או קמים חוקים, שנובעים מההתמודדות בפועל עם הבעיות. עם זאת, נראה שבקרוב עומד ליפול דבר בנושא האנונימיות באינטרנט, בעקבות הודעתו של משרד המשפטים על הליכים מקדמיים להכנת הצעת חוק בנדון.

אקדים ואומר שאני חרד מאוד מפני האפשרות שנפתח כאן נתיב שעלול, חס וחלילה, להוביל בסופו של דבר לפגיעה בחופש הביטוי. זו בוודאי איננה המטרה המוצהרת של מציעי החוק, ואולי מדובר בחשש רפלקסיבי מיותר, אולם אין להתעלם מהסכנות הפוטנציאליות. אם איזו מן החרדות תתממש, הסכנה היא אדירה וייתכן שמדובר בדרך שקשה יהיה לחסום אותה.

החוק קובע שמי שמוצא עצמו נפגע מאמירה אנונימית באינטרנט יוכל לקבל את הפרטים המלאים של הפוגע, אם בית המשפט יאשר זאת. בכך גם אני מוכן לתמוך. עם זאת, מאידך, ובאותה נשימה, החוק מתיר לספק למסור לנפגע לכאורה פרטי זיהוי של המחשב או הרשת שממנה הגיע המסר המסוים.

אני מציע לנטרל ולהסיר את האפשרות הזאת מיידית מהצעת החוק. מה פתאום יש להותיר אפשרות שיקול דעת בנושא לספק? בית המשפט לבדו הוא זה שצריכה להינתן לו הסמכות להחליט במקרה של מחלוקת, ועל שיקול דעתו אני בהחלט סומך.

בעיה נוספת שמחייבת הבהרה אולטימטיבית, למען הסר ספק, הינה הגבלת מעגל התובעים הפוטנציאליים. סביר שנפגע יהיה אזרח, אולם האם יש להקנות אפשרות תביעה שכזאת לחברה? מדובר בשאלה קשה ביותר. אני, אישית, הייתי מאפשר זאת נגד חברות בלבד. כבר ראיתי בבית המשפט חברה תובעת עובד שלה על הוצאת דיבה נגדה. יש כאן מקרים של גופים בעלי יכולת, שמגייסים את מיטב עורכי הדין, מול העובד הקטן. בדרך זו קל יחסית להגיע לסכירת פיותיהם של העובדים ולדכא כל ניסיון למאבק, שנראה צודק לאזרח מן השורה.

ומה עם הפוליטיקאים? בוודאי שאין לאפשר להם לתבוע במסגרת החוק הנדון. נכון שלעתים נאמרים ונכתבים דברים קשים על הנבחרים, אולם אלה הם חוקי המשחק. מי שרוצה להחליט אילו תרופות נקבל, מתי נצא למלחמה, כמה שנים נשרת בצבא ואיזה אחוז מס ייטלו ממשכורתנו חייב להיות חשוף לכל ביקורת וניקיון כפיו צריך להיות מעל ומעבר. במיוחד לאור הניסיון המר, שמוכיח שהדברים לא בהכרח מתנהלים כך בצמרת. אם לא ייאמרו כעת דברים נחרצים נגד הפיכת החוק לשוט בידי הפוליטיקאים, אין סיבה להיות רגועים שכך יהיו הדברים לאחר העברתו. מבחינתי, תפישת העולם של שר המשפטים הנוכחי, פרופ' יעקב נאמן, שבעיניי איננו חסיד מוחלט של עליונות שלטון החוק והדמוקרטיה, רק תורמת לחשש זה.

היוזמה להצעת החוק מבקשת להתחשב בדעות הרווחות בציבור ומעמידה לרשות העניין כחודש. אני בהחלט מבקש להרחיב הרבה את פרק הזמן האמור. הציבור שלנו איננו מורגל עדיין להגיב על הצעות חוק ולהשפיע עליהן, ומדובר בנושא בעל חשיבות ממדרגה גבוהה ביותר והוא ראוי להקצאת זמן נדיבה יותר. אני אעשה זאת. תפישת עולמי דוגלת בעליונות זכות חופש הביטוי כשהיא משולבת בזכות לפרטיות. בית המשפט העליון כבר קבע, כי יחדיו, זכויות אלה מובילות מעשית לכך שלתגובה האנונימית יש ערך גבוה ביותר. על ערך זה יש להגן. אם מישהו מנצל אותו לרעה, יש להילחם בו ככל האפשר, ללא פגיעה בליבה היקרה כל כך.