הרומן של ברמן ברומניה

שלום ברמן, סוחר נדל"ן תל-אביבי, צפוני עם תעודות, נשוי ואב לשני ילדים ושלשה חתולים. את הכסף הגדול שלו עשה במומחיות גאונית מקניית קרקעות פה ושם, ומכירתם במחיר מופקע. לברמן הזה היה חוש ריח מסחרי שראוי להתקנא בו, ועל כן כמה מליוני דולרים חביבים שכנו אחר כבוד בכספת הקטנה שלו במרתפי אחד הבנקים. יום אחד הציע לו חבר הצעה מפתה: "בונים עכשיו את מגדלי עזריאלי בת"א, אם אתה מוריד שלושה מליון דולר, אני משיג לך בטאבו את קומה 17 על עשרות משרדיה ואתה משכיר אותם ב-100 דולר למטר לחודש. לפי הערכתי, הנכס יעלה תוך שנתיים-שלוש כמעט כפול, אבל גם השכירות מהר מאד תחזיר את ההוצאה".

ברמן גרד בפדחתו בהססנות. שלושה מליון דולר היה כל ההון הזמין שלו חוץ מדירת מגוריו היוקרתית ברמת אביב. מכל רווחיו הגדולים נותרו לברמן רק מליונים בודדים, כי הוא התנהג כל הזמן כעשיר שאוהב לנקר עיניים, עם מכונית פאר ששווה מליון ש"ח וצמיד זהב על ידו. הוא היה טיפוס חסר תקנה, שלא ידע ומעולם לא אמר "ברוך השם" או "תודה לאל" על העושר הנכבד שלו.

ברמן התלבט והחבר נסע לעסקיו. מיד אחר כך צלצל הטלפון. ברמן ענה ומהעבר השני ניצב לו יועץ הנדל"ן הרומני סרג'יו רומנוב. רומנוב השועל הציע לברמן הצעה מפתה, אפשרות לרכוש 300 דונם באזור כפרי ברומניה, עם עתיד של תנופת בנייה דמיונית של אלפי יחידות דיור. "אתה משקיע שלושה מליון דולר ומקבל בחזרה 300 מליון דולר" הבטיח השועל.

הפיוזים של ברמן נדלקו והוא נפל בפח הרומני. הוא השקיע שלושה מליון דולר ברכש קרקע כפרית באזור חסר תקנה ברומניה ובשורה התחתונה, נשאר בלי כסף, בלי עתיד, וגם את הדירה שלו ברמת-אביב עיקלו לו. בקיצור הברמן הזה צנח ממרום העשירות אל אשפתות העניות, והתחיל לחיות מהיד לפה. פה הלוואה, שם הלוואה, פה נושה, שם נושה. בקיצור גיהנום.

יום אחד הוא מקבל מכתב מאיים "אם לא תעביר לידינו 50,000 ₪ חובך למס הכנסה, יוצא נגדך צו מעצר". ברמן נבהל, עשה בדיקה אצל כמה מחבריו והם יעצו לו לקחת הלוואה זריזה בסכום זה מחברת "החונק בע"מ", חברה שנותנת הלוואות בשוק האפור בריבית קצוצה. ואיפה נמצאים המשרדים החונקים? איך לא, בקומה ה-17 במגדלי עזריאלי…

שלום ברמן הדלפון הטרי והשחצן, שלא אמר מעולם תודה לקב"ה, מטפס לקומה ה-17, שאמורה היתה להיות שלו בטאבו. דלת המעלית נפתחת, ולנגד עיניו משרדי "החונק". ובכלל קומה 17 מאוכלסת 100% בחברות מוצלחות ומפורסמות. ברמן נחנק מקינאה. כל זה יכול היה להיות שלו, אלא שתאוות הממון שלו לעשות מאות אחוזים מהקרן של הונו, הפילה אותו למחוזות העוני. נו, אין מה לעשות, הוא נכנס למשרדי החונקים בריבית קצוצה, והללו צ'יק צ'ק מחתימים אותו על עשרות מסמכים ומושיטים לו חבילה דשנה במזומן ע"ס 15,000 דולר.

שלום ברמן מחליט לעשות ביקור בבנין הענק, ומנקר העיניים, סוף סוף אם הוא לא היה טיפש, יכול היה להיות לו חלק בהצלחה הזו. הוא עולה במדרגות ומציץ, קומה 18, 19, 20. הכל מאוכלס ויפה. הוא מגיע לקומה העליונה יותר, שם דליל יותר, ופחות מפואר. עד שהוא מגיע לקומת הגג, ושם הכל עדיין מוזנח. אין טיח. לא סיימו את עבודות החשמל. הרבה אבנים וצינורות. ישנה שם דלת פלדה, שהוא פותח אותה ונכנס. הוא מביט הנה והנה, מסייר בקומה בחדריה ומבואותיה ולפתע הדלת נטרקת. הוא מנסה לפותחה. שומכלום. ננעלה. הוא דוחף, בועט, מזיז. הבל ורעות רוח. תקוע לו בקומה ה-40 בלי סלולרי, עם שטרות גדולים בכיס, שעה ארוכה הוא מחפש רעיון להיחלץ. הוא ניגש למעקה המרפסת וצועק "אני תקוע כאן, קיראו לטכנאי שייחלץ אותי". העוברים ושבים למטה נראים כמו חגבים. לא שומעים לא רואים. לפתע נצנץ רעיון במוחו. הוא שלף השטרות, הוציא שטר בן 100 דולר וזרקו מטה, ועקב אחריו. השטר נחת. שוטר מנומנם התכופף, הרים והכניסו לכיס. זרק עוד שתי שטרות. סבתא עם עגלת תינוק הרימה אחד, ואיש עסקים עם תיק ג'ימס בונד הרים את השני. אף לא אחד הרים עיניו השמימה. הוא זרק עוד 10 שטרות שנאספו. העוברים והשבים אספום, אך לא הרימו עיניים למעלה לראות מי דואג לרפדם בממון. בייאושו כי רב החליט שלום ברמן לזרוק את כל השטרות למטה, אולי אם יבחינו במטר הכסף, יזקוף מישהו ראשו וישלח לו ישועה.

שום התקדמות. עשרות השטרות הירוקים פוזרו לכל עבר ונאספו בשמחה על ידי ילדים, נערות, וקשישים, ואלה המשיכו לנוע מבסוטים ומאושרים הלאה, מבלי להציץ אל על… ברמן היה מיואש, וכמעט בכה. "אני עוד עלול למות פה מרעב וגם הלך כל הכסף שאני צריך להחזיר לחונקים ולשלטונות…" הרהר בעצבות. ולפתע נצנץ עוד רעיון במוחו. הוא הרים כמה אבני חצץ והטיחם ארצה. אחת פגעה בראשו של עובר אורח. הלה אחז בראשו הפצוע הרים עיניו, והפליט קללה עסיסית. ברמן החליט להמשיך ביידוי האבנים מטח אחר מטח. מהר מאד הרבה עיניים תמהות ופיות מחרפים ומגדפים התגודדו סמוך לכניסה לבניין. כולם הצביעו כלפי מעלה ואמרו "יש שם מטורף רשע בקומת הגג שזורק אבנים. צריך לעצור אותו לפני שיתחיל להטיח בלוקים ויהרוג בן אדם".

צוות טכנאי התחזוקה בלווי שוטר פרצו לקומת הגג, רצו לעברו של שלום ברמן הסתערו עליו בכמה חבטות עסיסיות וקשרו ידיו באזיקים. ברמן בכה בדמעות והסביר לשוטר את פשר ידוי האבנים. "אני לא מטורף. פשוט נקלעתי לצרה. זרקתי 15,000 דולר בשטרות ואף אחד לא הביט לעברי. זרקתי אבנים ונחלצתי…".

לא יאומן כי יסופר, השוטר האמין לו ושיחרר אותו. ברמן ירד איתם במעלית שקט ונעלב. בלובי הבניין הוא חיפש כורסא, התיישב עגום ומרוסק ועשה חשבון נפש. "נכון, אני לא שומר תורה ומצוות, אבל תכל'ס, יש אלוקים בשמים. כאשר הוא נתן לי המון כסף לא הסתכלתי לעברו, לא הרמתי עיניים לשמיים. אספתי, והמשכתי הלאה, בלי להגיד תודה. וגם שנפלתי מטה, והאלוקים זרק עלי אבנים, עדיין הייתי רחוק מלהבין מי זורק עלי אבנים, אבל האבן האחרונה שיידה בי, והשאיר אותי על גג הבניין מושפל וזנוח, עוררה אותי. שלום ברמן, תביט למעלה זה האבא שבשמים, שעורר אותך על ידי אבנים-יסורים, זה הוא ורק הוא.

ברמן ישב ובכה על הכורסא. הוא שיחזר בדמיונו את הצלחותיו המסעירות ונפילתו הכואבת. בדרכו לביתו הרהר ארוכות והגיע למסקנה שצריך לומר תודה על ההצלחות של העבר, וגם תודה על אבני החצץ שבהווה. אדם צריך להכיר את מקומו בעולם.

כשנכנס שלום ברמן החדש לביתו, הודיעה לו אשתו, כי אחד בשם רומנוב מרומניה התקשר ויש לו בשורה טובה: ממשלת רומניה הפשירה סוף סוף את הקרקעות באותו אזור, ועוד מעט יבנו שם 30,000 יחידות דיור…
*******
לפעמים ידידיי, כסף מרדים את הבן-אדם – ואבנים מן השמים מעוררות אותו.

עובד מסיפור של קובי לוי