מה קרה למתאגרף לאחר סעודת הסיום?

חבוש בבגדים מוזרים הוא נכנס לביתם. על הכורסאות המפוארות שניצבו בסלון, ישבו הוריו והתבוננו בו אחוזי הלם. בנם מחמד-עיניהם הופיע על מפתן הדלת לבוש בחליפה כהה ועל ראשו מתנוססת מגבעת שחורה, מהסוג שהם רגילים לראות בכותל המערבי בטיולם השנתי. מבט נוסף לעבר הבן הבהיר להם, שהעגילים שהתנוצצו על אזניו לראווה, נעלמו, ואיתם תספרתו המיוחדת שהיתה משוש ראשו. הוא חזר בתשובה!

עד לרגע זה התנהלו חייהם על מי מנוחות בפרבר יוקרתי במדינת קליפורניה. הם הצליחו מאד, כל אחד בתחומו הוא. האב היה מתאגרף מפורסם שעשה הון רב לביתו ממקצועו הכוחני, ואף האם לא שקטה על שמריה ושלחה את ידה בעסקי מסחר חובקי עולם, בהם ראתה הצלחה רבה. בנם יקירם שניחן בכשרונות רבים, גדל ככל שכניו עמם הלך לבית הספר הפרטי, שם ניבאו לו מוריו עתיד מזהיר בעולם האקדמיה. בנוגע ליהדותם ניתן לומר שלא היתה להם כל התנגדות לנושא הדת, אלא שהם פשוט לא התעניינו בה. כל שידע האב לומר לבנו, היה המשפט ששמע הוא עצמו מאביו המנוח: "דע לך, כי בן להורים יהודים הנך".

לא חלפו שנים רבות ונבואתם של מוריו הגשימה את עצמה. הבן פנה לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות והנחשקות בארה"ב ועשה חייל בלימודיו. יום אחד, היה זה לאחר סדרת מבחנים קשה אותה עבר בהצלחה, פנה לשוטט להנאתו במסדרונות חדרי המגורים המפוארים שהועמדו לרשותם. לפתע משך דבר מה את תשומת ליבו. כשהוא עומד על מקומו, הסתכל בעיניים פעורות על חברו לספסל הלימודים שלא היה ידוע כחובב מעשי קונדס. הלה התרכז במשימה מוזרה ביותר: גלגול חבלים שחורים סביב זרועו השמאלית. הוא שפשף את עיניו בתמהון ואחר שהתאושש דפק על הדלת הפתוחה למחצה ובלא להמתין לתגובה נכנס אל החדר. "בלי הרבה הקדמות ידידי, מה אתה עושה?" תמה. מרגע זה ועד להופעתו כיהודי שומר תורה ומצוות בבית הוריו, לא חלף זמן רב. הבן נכנס אל הבית וניסה להרגיע את הוריו, "אני בסך הכל עושה את מה שסבא שלנו עשה בפולין" אמר לאביו. תוך כדי השיחה התברר להוריו שלקראת השנה הבאה הוא עושה את דרכו אל אחת הקהילות האורתודוכסיות הגדולות, שם הוא מתכוון ללמוד בישיבה ולהקדיש את חייו ללימוד התורה. לא הועילו שכנועי האב ותחנוני האם, "לפחות תצא עם מקצוע ביד" אמר לו אביו תוך שהוא מאגרף את ידו להמחשת דבריו. "אני הולך ללמוד תורה!" קבע בעדינות אך בלא היסוס, וקמץ אף הוא את כף ידו, וכך היה.

הזמן עשה את שלו והוריו התרגלו לבקשותיו הבלתי שגרתיות. בכל פעם שבה הודיע על בואו, עבר המטבח הכשרה מלאה ומהארונות העליונים נשלפה מערכת הכלים המיוחדת שרק בה ניאות לאכול. את המזוזות קבעו בדלתות ביתם כבר בפעם הראשונה שבא מהישיבה, ומתוך רצון שלא לכער את המשקופים, החליטו להשאירם על כנם ולא להסירם בכל פעם לאחר לכתו. השנים נקפו ובנם כבר חבק שני ילדים רכים בזרועותיו. גם על אביו לא פסח הזמן ולאחר כמה כשלונות רצופים בזירת הקרבות, הבין כי לא לעולם חוסן והחליט לפרוש ממקצועו כמתאגרף. בשבוע הראשון לאחר הפרישה, המה הבית. זרי פרחים זרמו בהמוניהם, הפקס והדוא"ל לא פסקו לפלוט ברכות, תהילות ואיחולים, ואף אישים רבים הטריחו עצמם לביתו כדי לאחל לו כל טוב. בשבוע השני עדיין היתה המולה, ומספר לא מועט של אישי ציבור שלחו מברקים המנמקים את העניינים החשובים שבעטיים אינם יכולים לפגוש בו פנים אל פנים. לא חלפו ימים רבים והשקט שב אל הבית. הפרחים הססגוניים מצאו את דרכם אל פח האשפה, הברכות תוייקו למשמרת, והאב החל להסתובב באפס מעשה.

בוקר אחד קם, ארז את מיטלטליו ועלה עם זוגתו על מטוס שהסיעם אל מקום מגוריו של בנו. "ראי" אמר לאשתו "יש לנו בן מוכשר וחכם, מסקרן אותי לראות, מה כל כך מושך אותו באורח החיים שבחר לעצמו". בהתרגשות רבה קיבלום בנו ורעייתו באולם הנוסעים, כשהם מלווים בזאטוטיהם. לאחר זמן לא רב הפך הדבר לשגרה ומתפללי בית הכנסת חדלו להפנות אל מבטם אל האב שישב במשך התפילה ליד בנו ושלח מבטים מסוקרנים לכל עבר, בעוד בנו מתפלל בדבקות. כך הלך האב עם בנו לישיבה, ליווה את נכדיו אל התלמוד תורה ובלע במבטו את כל מה שראה. לאחר מספר חודשים זה קרה. "בני יקירי" אמר לבנו, "המוכן אתה להקדיש לי מעט מזמנך היקר וללמוד איתי גמרא"? "אבא יקר" אמר הבן "את כל זמני אני מוכן להקדיש לך" וכשנימת עצב שזורה בקולו הוסיף, "אך לא נראה לי שהדבר אפשרי, אתה צריך ללמוד שתי שפות כדי לקרוא אפילו משפט אחד בגמרא: לשון הקודש וארמית, האם תהיה מסוגל לעמוד בכך?" כשחיוך מתוח על פניו ענה האב "אתה בודאי יודע, אני אוהב מאבקים…".

עוד באותו יום פנה הבן לראש הישיבה והתייעץ עימו כיצד לעשות את הבלתי יעשה. בהדרכת הרב קבע עם אביו ללמוד בכל יום כמחצית השעה, "ולפי ההתקדמות, נגדיל את זמן הלימוד" אמר לאביו.  עתה כבר עמד האב ליד בנו, חבוש טלית ותפילין, כשעל הסטנדר שלידו מונחות שתי גמרות אותן הכין מבעוד מועד, ומיד בסיום התפילה, עטורים בתפילין, פתחו את הגמרות. נבוך קמעה מיושבי בית הכנסת, ביקש הבן מאביו להפוך את הגמרא על צידה השני: "הגמרא כתובה בשפה שבה קוראים מימין לשמאל" הסביר לו. צעד ראשון וקטן בדרך ארוכה, פסעו האב והבן באותו יום. כל מלה של המשנה הראשונה נזקקה להסברים ארוכים ומפורטים של הבן, שביאר לאביו במתיקות את דברי התנאים והאמוראים.

קביעות זו עמדה במבחן הזמן, האב לא התייאש והבן גילה סיפוק רב וכך בשעה טובה ומוצלחת סיימו הם את הדף הראשון לאחר שנה תמימה! דמעות רבות זלגו מעיני האב עת חיבק את בנו כשכל גופו רועד מהתרגשות. "סיום" לחש לבנו "אני רוצה לעשות מסיבת ענק לכבוד דף הגמרא הראשון שזכיתי ללמוד בפעם הראשונה בחיי". לא עניין אותו שמסיבת סיום עושים כשגומרים מסכת שלמה, בשבילו סיום של דף אחד היה כמו טיפוס על האברסט. חיש קל הופנתה שאלה אל הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל גדול רבני ארה"ב שפסק שמקרה זה הוא כה מיוחד שצריך לערוך לכבודו סיום.

אוכל רב הוגש אל השולחנות באותו ערב, היתה זו סעודת הסיום המפוארת ביותר שמי  מהמשתתפים חווה אי פעם. במרכז האולם עמד חתן השמחה ולחץ בחום את ידיהם של מברכיו. הקהל כולו קם על רגליו, עת פסע פנימה רבי משה פינשטיין זצ"ל שטרח ובא לכבד בנוכחותו את הערב הנדיר הזה. בשעת ליל מאוחרת עלה האב על יצועו. המחשבות התרוצצו במוחו ללא הרף ומאורעות חייו חלפו ביעף מול עיניו. רואה הוא את עצמו כילד קטן בשכונת העוני בה התגורר ורגע אחר כך ניצבת מולו תמונת סבו מפולין מעוטר זקן ופיאות, המונחת בזוית מגירה נידחת כל שהיא, בביתו בקליפורניה. לאחר נדודי שינה רבים נרדם אביו כשחיוך רחב משוך על פניו. הוא לא קם משנתו זו.

למחרת בבוקר אמרו הרופאים למשפחה ההמומה שמעולם לא ראו נפטר עם פנים מאירות כל כך. הלוויה רבת משתתפים נערכה לאותו יהודי שזכה בסוף ימיו לקבוע עיתים לתורה. ימים רבים הדהדה באוזני משתתפי ההלוויה,  הכרזתו של רבי משה פינשטיין זצ"ל שקרא ליד מיטת הנפטר: "יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת, ויש מי שקונה את עולמו בדף אחד".

יסוד ההצלחה בכל דבר ועניין הוא העקביות והדבקות במשימה. כאשר אדם פותח עסק ומטפל בו רק בזמנו הפנוי, קלושים הסיכויים שיראה הצלחה רבה בעסקיו. כך הדבר בעסק התורה. כדי לזכות למעלותיה יש להקפיד על לימוד יום יומי, אפילו קצר, בקביעות ובעיקשות בימי שגרה כבימי טרדה.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"