מי צריך מנמ"ר בעירייה?

בישראל פועלות 251 רשויות מקומיות אשר חלק גדול מהן עשו בשני העשורים האחרונים כברת דרך ארוכה בכל הקשור למיחשוב ומערכות מידע. המנטרה של "ממשל זמין" מיושמת בצורה נרחבת ויצירתית ברשויות גדולות וקטנות. אזרחים רבים יודעים שכדי לשלם את המיסים או לברר לאיזה גן ילדים לרשום את הילד לשנה הבאה, אין צורך לעמוד בתורים ארוכים, ואפשר לעשות זאת מהכורסה מהבית. אתרי הרשויות הפכו להיות מקור מידע מהימן וגשר לכל השירותים וראשי ערים לא מעטים גידלו את פלאי האינטרנט, הפייסבוק (Facebook) והצ'אטים והם מתקשרים עם בוחריהם באמצעות הרשת.

מאחורי כל ההתקדמות הטכנולוגית הזו, שמתורגמת לשירות טוב יותר לאזרחים, עומדים מנמ"רים ברשויות, המנהלים צוותים לא קטנים ואחראים על תקציבי מיחשוב של עשרות מיליוני שקלים.

כל המידע הזה כנראה לא מספיק משכנע עבור שר הפנים, אלי ישי, ואנשי משרדו. ממכתב ששיגר השבוע ראש עיריית אריאל, רון נחמן, המשמש כיו"ר ועדת המיחשוב בשלטון המקומי עולה, כי עד היום לא קיים במשרד הפנים תקן רשמי המגדיר את תפקידו של המנמ"ר בעירייה. פשוט אין. זאת למרות שבפועל מועסקים בתפקיד זה, ובתפקידים הקשורים לאגפי מערכות המידע בעיריות, מאות עובדים. בחלק מהרשויות הגיעו המנמ"רים לתפקידי ניהול בכירים, אבל בפועל אין להם שום הגדרה רשמית ומשרד הפנים פשוט לא מכיר בהם. אגב, הפעם האחרונה שמשרד הפנים עדכן את קובץ התפקידים הייתה ב-1992.

לא מדובר בעניין סמנטי בלבד או בהליך בירוקרטי. תפקיד שאינו מוגדר על ידי משרד הפנים, (יש לציין כי לא רק מנהלי מיחשוב לא קיימים בקובץ התפקידים), מותיר יותר מדי אופציות עבור ראשי הערים. ברצותו יכול להחליט ראש עיר שתפקיד המנמ"ר ממש לא חשוב, ואת השכר שהוא משלם לו הוא יקצה לטובת פרויקטים אחרים, כגון נטיעת גנים, בניית כיכרות וכו'. הרי כולם יודעים שפארק ירוק מצטלם טוב יותר מחוות שרתים חדשה שהעירייה רוכשת לצורך עבודתה.

אבל גם זה לא מספיק חמור. בהעדר הגדרת תפקיד למנמ"ר, אין לרשות המקומית ולראש העיר שום כלים לבדיקת הכישורים של מנמ"ר בעת שמגייסים אותו ואת הכפופים לו. הדבר קריטי במיוחד במכרזים פומביים שהרשויות מחויבות לערוך, הכוללים את התנאים אותם חייב המועמד למלא. כיום, חלק מהרשויות מתייעצות עם אנשי מקצוע, ביניהם ד"ר עדי קפליוק, יו"ר פורום המנמ"רים ברשויות ומנמ"ר עיריית גבעתיים. אבל חוות הדעת של קפליוק, כמו של מומחים אחרים, אינן יכולות להחליף את ספר התפקידים הרשמי שהממשלה, באמצעות משרד הפנים, צריכה לחבר. יש בכך פגיעה קשה ברמה המקצועית של אלו שמתקבלים לתפקיד, כאשר אין סף מינימאלי של השכלה וכישורים הנדרשים לתפקיד, כפי שמקובל למשל בתפקידי מנמ"רים בממשלה, בהתאם להוראות נציבות שירות המדינה.

כבר למדנו יותר מפעם אחת שכאשר אין סרגל אחד בשירות הציבורי שכולם מתיישרים על פיו – זה מקור לאלף בעיות, שלא לדבר על העדר שקיפות. ראשי ערים הם פוליטיקאים, וכאשר יש פרצה הם יודעים לנצל אותה טוב מאוד.

ב-2005, כך למדנו ממכתבו של רון נחמן, שכר משרד הפנים את שירותיה של חברת ייעוץ ארגוני. אנשי החברה ישבו במשך חודשים ארוכים עם אנשי השלטון המקומי ופורום המנמ"רים ברשויות, וכתבו המלצות מפורטות לגבי תיאור התפקידים ברשויות המקומיות. אנשי משרד הפנים גילו התלהבות רבה, והעבודה כמעט הגיעה לסיומה. עד שיום אחד, ללא שום התרעה מוקדמת, החליט מי שהחליט במשרד הפנים להפסיק את ההתקשרות עם אותה חברה. למה? ככה.

לתדהמתם של אנשי השלטון המקומי, במשרד הפנים אמרו לרון נחמן, כי המשרד החליט לנסח את הגדרת התפקידים בעצמו, ללא עזרה מבחוץ, וזה יעשה בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון, ברור שתפקיד המנמ"ר לא ייכלל בהגדרות. אף אחד במשרד הפנים לא הסביר את הסיבה לכך ובעצם אפשר להבין. השר כלל לא מתעניין בכך, כשם שהוא לא מתעניין במחדלים אחרים של משרדו, כגון פרויקט תעודת הזהות החכמה, שהחל לפני 11 שנים, ועדיין לא ברור מתי יעלה לאוויר, או פרשת הפריצה למאגרי המידע של מרשם האוכלוסין, שפוענחה רק לאחר חמש שנים, וגם אז הגורם המפענח היה הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים.

שורה תחתונה: ההתייחסות של משרד הפנים אל תפקיד המנמ"ר משקפת את יחסה של הממשלה כולה אל הרשויות המקומיות. במשרד יודעים היטב, כי אין היום אף רשות שיכולה לתפקד ללא מיחשוב, וכי אם תקרה תקלה ברשות מרכזית בארץ, חצי מדינה תהיה על הרגליים. אבל למי אכפת?