מחשבות על רגולציה 2.0

והפעם: על הקודקוד הנעלם של המשולש - האזרח ● מאמר רביעי בסדרה

01/01/2012 13:19

סדרת המאמרים עסקה עד כה ביחסים שבין מפקח למפוקח ובהצעות לשיפור תהליך האסדרה באמצעות מנגנון של שיתוף. מהתגובות שקיבלתי על המאמרים הקודמים בלטה במיוחד השאלה: איפה בכל התהליך המורכב הזה בא לידי ביטוי הצרכן? או, במילים אחרות, מה התפקיד שלנו, האזרחים הצורכים את שירותיהן של חברות התקשורת, במקבילית הכוחות הזאת?

עד כמה שלא תנעם לנו התשובה, המציאות היא שלצרכני התקשורת שמור התפקיד של "בעלי הארנק". אנחנו אלה שתפקידם במשחק הזה הוא לצרוך את המוצרים המשווקים לנו: לקנות חבילות של זמן אוויר, לשלם על רוחב הפס לאינטרנט, לצפות בבליל תוכניות הריאליטי. אנחנו שחקן מרכזי, אבל קולנו לא נשמע. לא נותר אלא לקוות שיש מי שדואג לשמור על האינטרסים שלנו.

על החברות המסחריות כבר למדנו שאין מה לסמוך יותר מדי, אבל הרגולטור – הוא הלוא מייצג את האינטרס הציבורי. הוא נציגנו. ואכן, כדי להפגין עד כמה הוא מייצג את הציבור, דואג הרגולטור להצהיר שהוא פועל מכוח עקרונות השקיפות והדו-שיח עם האזרח. תשאלו: מה הביטוי של זה בפועל? ובכן, הוא מאפשר לנו לפנות אליו בתלונות ואף לקבל תשובות על פניותינו. כמו כן, הרגולטור מקיים שימועים, כדי לקבל מאיתנו התייחסויות למדיניות שהוא מבקש ליישם. להלן דוגמה.

שקיפות עכורה

בימים אלה מקיים משרד התקשורת שימוע שכותרתו "אספקת שירותי גישה רחבת פס לספק גישה לאינטרנט ללא זיקה לשירות טלפון בסיסי". למי שתוהה מה מסתתר מאחורי הכותרת הזאת אבהיר במילים פשוטות שהכוונה היא לחייב את חברת בזק להפסיק לגבות מאתנו תשלום של 25 שקלים עבור שירותי גישה בפס רחב לאינטרנט, למי שאינו רוצה שירותי טלפון (ADSL Only). למעשה, מעבר לעניין הטכני הפשוט לכאורה, נושא זה מקפל בתוכו סוגיות נוספות שהן מהותיות לאופן שבו אנחנו צורכים שירותי אינטרנט. האם זהו נושא שרלוונטי לציבור? דומה שאין על כך מחלוקת. אז איפה הבעיה? התשובה טמונה בעניין פעוט: השימוע מופנה למספר מצומצם בלבד של בעלי תפקידים בחברות הטלקום. דעתו של הציבור כלל אינה מתבקשת.

גם כאשר הציבור הרחב כבר מוזמן להביע את דעתו בנושאים שנוגעים אליו, הוא נאלץ לפלס דרכו במה שנראה יותר ככתב חידה מאשר כניסוח בהיר של בקשה לקבלת עמדה. ראו, למשל, את הדוגמה הבאה, שנלקחה מתוך שימוע בנושא הסדרת פעילותם של ערוצי הטלוויזיה המסחרית: "נבחנת האפשרות לבטל או לשנות מגבלות ואיסורים קיימים על שיבוץ פרסומות, כפי שקיימים בכללים 7(ב), 25 ,17 ,16 ,15 ,14 ,13 ,12 לכללי שיבוץ פרסומות, או בחלקם". מי שהבין על מה מדובר ומהם השינויים המבוקשים – שיקום.

יכול הייתי להרחיב ולהציג דוגמאות נוספות, כמו גם להרחיב את היריעה ולהתייחס להיבטים נוספים הממחישים עד כמה מועטים הכלים שמאפשרים לציבור להשמיע את דעתו בפני נציגיו. אסתפק לפי שעה בדוגמאות שהצגתי, שבראייתי מקפלות בתוכן את המציאות העגומה. מציאות שבה המרחק בין ההצהרות על חשיבותם של שקיפות ודיאלוג עם הציבור לבין יישומם בפועל הוא כמעט בלתי נתפס, ובוודאי בלתי נסבל.

למי שמורגל בחוסר השקיפות או העמעום המקובלים בישראל, נותר להתקנא בפרקטיקה הנהוגה, למשל, באיחוד האירופי. לשם הדוגמה, איחוד ארגוני הרגולציה התקשורתית באירופה (BEREC) מקיים שימוע ציבורי פתוח – בכתב ובעל פה – על כל החלטת מדיניות טרם קבלתה. לא זו בלבד שהשימוע פתוח לכל ארגון או אדם המעוניינים להגיב, אלא שהארגון מתחייב לפרסם את כל התגובות שקיבל לשימוע ולהסביר כיצד הן השפיעו על גיבוש ההחלטות הסופיות. אגב, נאמן לעקרון "העצמת הצרכן" המנחה את פעילותו, הארגון מציג להתייחסויות גם את טיוטת תוכנית העבודה השנתית שלו.

דוגמה אחרת ניתן לשאוב מהרגולטור הבריטי, OFCOM, שגם הוא רואה חשיבות רבה בכל הקשור להתייעצויות בטרם קבלת החלטות בענייני מדיניות. אם רוצים למצוא ביטוי מוחשי לרצינות שהוא מייחס לתהליך ההתייעצות, מספיק לקרוא את ה-Ofcom Consultation Guidelines, שמופיע באתר האינטרנט של הארגון, על כל השלבים והמחויבויות שהוא נוטל על עצמו במסגרת זו. בהיותו מודע למגבלות התהליך הרשמי של שימועים וליתרון שיש לחברות הגדולות בהקצאת המשאבים והמיומנות הנדרשים, מקפיד הרגולטור הבריטי לקיים ערוצים נוספים של קבלת מידע, שינגישו לו את קולם של האזרחים מן השורה. מדובר בקשת רחבה של פעילויות – החל מסקרים וקבוצות מיקוד ועד למפגשים לא רשמיים עם אזרחים ונציגים של קבוצות אינטרס. מיותר לציין שהרגולטור הבריטי מתחייב לפרסם את כל התגובות שיתקבלו בתהליך ההתייעצות, על כל שלביו.

דרושה חשיבה חדשה

שקיפות אינה רק סיסמה להתהדר בה. היא מכשיר עיקרי ביישום אקאונטיבילות (ואולי בישראל לא מיישמים את זה, כי אין תרגום רשמי ראוי לעברית של המונח. יש המתרגמים אותו כאחריותיות). מסגרת העיסוק של מאמר עמדה זה היא אמנם בתחום התקשורת, אך מה שקורה בתחום זה אינו שונה מהותית מהמצב בתחומי עיסוק אחרים של המינהל הציבורי. אין להתפלא, על כן, שעל פי נתונים עדכניים של מחקר אקדמי שערכו חוקרים מאוניברסיטאות חיפה ובן גוריון, המודד לאורך ציר השנים את אמון הציבור בזרועות השלטון, האזרח הישראלי חש שיש לו השפעה נמוכה על המגזר הציבורי ושאינו שבע רצון מנגישותו לזרועות הממשל.

כדי לתקן עיוות זה דרושה חשיבה חדשה על האופן שבו הציבור יכול לבטא את עמדתו בנושאים הנוגעים באופן ישיר לחייו ולאיכותם. הקודקוד השלישי במשולש אינו יכול להישאר עוד חבוי.

הכותב הינו מומחה לרגולציה, למכרזים ולפרויקטים בתחום התקשורת. משמש כיועץ לחברות ולמיזמי תקשורת, היה חבר הנהלת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים