מה שהיה הוא שיהיה

השביתה הכללית במשק, עליה הכריזה ההסתדרות למען עובדי הקבלן, נסתיימה בהסכם מסוקר ביותר. לאחר חתימת ההסכם התמוגגו שר האוצר ויושב ראש ההסתדרות איש מרעהו והחמיאו זה לזה, בצורה לא מקובלת. חלפו אך יממות בודדות מאז ונראה שהעניין כולו נשכח. אמצעי התקשורת שועטים קדימה, בחיפוש אחרי החדשות הבאות, והשביתה ברכבת הייתה לעניין הבא בנושא יחסי העבודה במשק. עדיין לא בדיוק ברור מה בכלל הושג בשביתה  הכללית, אולם את מי זה מעניין? מרמזים שבכל זאת צפים פה ושם נדמה שהבעיות השורשיות לא נפתרו. יתרה מזאת, אפילו לא ניגשו אליהן.

אני מתייחס כמובן לסקטור של עובדי ההיי-טק, בהם מתמקד אתר זה. אין ספק שצדק חברתי כללי מעניין את כולנו וההישגים שיהיו לכמה עובדי קבלן דלי הכנסה הם מבורכים כשלעצמם. אולם, מטבע הדברים, כאן אני עוסק בסוגיות הענפיות. מסתבר שההסכם שנחתם, לא יחול כנראה על עובדי קבלן בהיי-טק, שמשקיעים ימיהם, בין אם בסקטור הממשלתי-ציבורי או בזה הפרטי. בקיצור, בתחום שלנו, מה שהיה – הוא שיהיה. לצערי, מדובר בהמשך מצב בהחלט לא מעודד.

אותי לא מטרידים פרטי ההעסקה המדויקים, אף על פי שלעובדים המקופחים עצמם הם בוודאי חשובים מאוד. אני מבקש לעסוק בעיקר: ברעיון הפסול של העסקת עובדים בענף בקבלנות. במצב הטבעי, בכל חברה או זרוע ממשלתית צריכה להיות יחידת מערכות מידע מאוישת בעובדי אותו ארגון. ישנם מצבים שבהם חברה חפצה להתמקד בעסקי הליבה שלה והיא מפקידה את פיתוח ו/או תפעול מערכות המידע שלה, כולן או חלקן, בידי גורם קבלני מקצועי. במילים אחרות – מעבר למיקור-חוץ.

לאפשרות זאת יתרונות וחסרונות אל מול ההעסקה הישירה. אולם, אינני מערער על כך שהתוצאות גם בגישה זו יכולות להיות חיוביות, מכל היבט. בניהול נכון, מיקור-חוץ יכול להביא תועלת מרובה לחברה, אולם בה בעת גם לעובדי המחשוב, ואפילו לתרום לענף ה-IT בכללו. הבעיה נעוצה בשיטה השלישית, שאיננה צריכה להיות מקובלת כלל. האופציה של עובדי הקבלן נולדה בעצם בחטא. הייתה זו דרך תחבולה להתמודד, לפני שנים רבות, עם מצב שבו משרדי הממשלה לא יכולים היו להציע משכורות הולמות לעובדי המחשוב שלהם.

הראש היהודי הגה את היצירה המיוחדת – להעסיק עובדים בשכר שמעבר למקובל בארגונים הממשלתיים ולשלם להם דרך גורם שלישי, שלקח לעצמו מעשר בעבור הטרחה. בינתיים התמונה התהפכה. עובדי הקבלן מייחלים לתנאים שמהם נהנים חבריהם המיוחסים, שהינם עובדים מן המניין ויושבים עמם באותו חדר. אולם מנהלי הארגונים הבינו שאפשר כך להעסיק אנשים יותר בזול. הם גם הפנימו את נכונות בתי התוכנה לספק כוח אדם בכל מחיר. כך, רוב עובדי המחשוב בסקטור הממשלתי, ורבים בעיריות ובחברות הפרטיות הגדולות (הבנקים, למשל), הם עובדי קבלן. או, במינוח יותר אמיתי, "גולגלות".

להעסקה בשיטה הקבלנית הזו יש הרבה יותר חסרונות מיתרונות: היא גורמת לנתק אמיתי בין התרומה לתגמול; אין למי שמנהל עובדים אלה בפועל כמעט כל השפעה שהיא על מה שהוא מקבל; יש בשיטה זו יצירה של מעמדות בין עובדים, שאין לה קשר לסוגיית הבכירות המקצועית; זוהי תופעה הרסנית בצוותים ובכוחות המשימה המקצועיים; מדובר בכוח אדם שמטבעו איננו יציב וקשה לשמר לאורך זמן את נאמנותו ליחידה המסוימת.

בנוסף, שיטת ההעסקה הזו לא מאפשרת לבנות מסלולי התפתחות מקצועית. ההשקעה בהכשרה, שכל כך נחוצה בענפנו, הולכת ומצטמצמת. מנהלים מוכנים לספוג את כל אלה ובלבד שיוכלו להמשיך לקדש את התהליך המידרדר של הפחתת עלויות. זאת, במקום לבחון הכול במשקפיים של עלות-תועלת, כפי שמצווה כל מי שההחלטה נמסרה לידו.

אז הייתה שביתה והישגיה המעטים לא יחולו על ענף ההיי-טק. כך נותרנו עם בעיית עובדי הקבלן. מתכנתים, מנתחי מערכות ויתר מקצועני הענף, ימשיכו לעבוד בהמוניהם בארגונים שלא משלמים להם ישירות את משכורותיהם. לו הייתה התמונה משתנה, הענף היה עולה מדרגה מכל הבחינות. העובדים כפרטים, היחידות המקצועיות והענף כולו היו יוצאים נשכרים. שינוי שכזה רק הממשלה יכולה להוביל.