המידע הוא רכוש הציבור

הממשלה קיבלה אתמול (א') החלטה שהוגדרה כלא פחות מהיסטורית – ובצדק. לראשונה קבע השלטון בישראל, כי כל מידע שקשור לכל אחד מאיתנו, ומבוסס על הצטברות נתונים הקשורים לאנשים, הוא רכוש הציבור. חד וחלק. כלומר, החל מהיום יש לכל אחד ואחת מאיתנו אפשרות לגשת לפקיד הממשלה במשרדו, ולבקש ממנו שיפתח בפנינו את כל התיקים, ולהעביר לעיוננו את כל המאגרים אשר נמצאים בידיו וקשורים אלינו באופן ישיר. החל מהיום, באופן תיאורטי, אנחנו יכולים לדרוש מכל משרד ממשלתי, כולל זה של ראש הממשלה וגופים ותאגידים הסמוכים לשולחן הממשלה, לפתוח בפני הציבור את כל הפרוטוקולים של דיוניהם, וגם לחשוף, להסביר ולנמק כל החלטה שמקבלת הממשלה, אשר טומנת בחובה השלכה לגבי כל אחד ואחת מאיתנו.

הנופך ההיסטורי בהחלטה זו כרוך בחלקה האופרטיבי. הממשלה קבעה, כי יש לעשות הכל כדי שהמידע הזה יהיה נגיש לאזרחים. לא מדובר פה על מהלך שבו אנו נפנה לפקיד מסוים ונבקש לממש את החלטת הממשלה, והיישום יהיה נתון לשיקולו. התיק אותו מנהל הפקיד הוא של האזרח – ושלו בלבד – ולכן על האינטראקציה להתנהל בהתאם.

ההחלטה היא חלק מהצעת חוק שעליה נאבק השר מיכאל (מיקי) איתן, במסגרת תפקידו כשר הממונה על שיפור השירות לאזרח. היא מהווה גם חלק ממדיניות שהממשלה החליטה לאמץ, שכוללת בין היתר הצטרפות ליוזמות של ממשלות מתקדמות בעולם, המאמצות את עקרונות הממשל הפתוח והקוד הפתוח בפיתוח כל כלי וכל ממשק שיש לו נגיעה ביחסי אזרח וממשל.

שיפור השירות אינו נמדד רק ברמת האדיבות של פקיד זה או אחר. גם זה חשוב, וגם פה יש הרבה מה לשפר – אבל שיפור השירות לאזרח הוא היכולת של הממשל להתעלות מעל עצמו, ולהפקיד בידי האזרח כלים פשוטים שבאמצעותם הוא יוכל לקבל כל מידע שמעניין אותו, הקשור אליו או לנושאים שיכולים להיות להם השפעה עליו. זוהי חלק מתרבות השקיפות, שעולם מערכות המידע והמיחשוב הציף מחדש ואיפשר לממשלות ולהנהלות של ארגונים לפקח ולבקר טוב יותר את עצמם ואת האחרים. בהצהרתה שהמידע הוא רכוש הציבור, הלכה הממשלה צעד אחד קדימה.

כך, היא מגייסת לעזרתה את האזרחים, את הלקוחות של כל משרדי הממשלה ואת הגופים הציבוריים, כדי שנוכל לפקח טוב יותר על עבודתה של הממשלה. אם לכל אזרח יהיה כלי נגיש ואמיתי, שיאפשר לו לעיין בפרוטוקולים של ועדות, הנהלות או כל דיון שנעשה בתוך המשרדים, אזי הוא יוכל לבקר הרבה מאוד תהליכים והחלטות שמתקבלות בחדרי חדרים ולא תמיד יש להן הסבר אשר מניח את הדעת. עד עתה, המידע היה הכלי המרכזי שבאמצעותו ניהלו המשרדים השונים את עבודתם, והיתרון שלהם היה שהם יודעים יותר מאיתנו. החל מאתמול הסיפור הזה עומד להסתיים. בעידן שבו הכל פתוח – ובכך הכוונה לא רק לפיתוח כלים בסביבת קוד פתוח, הנגישות למידע היא נדבך נוסף בחיזוק הדמוקרטיה בעולם בכלל ובישראל בפרט.

פירושה של החלטת הממשלה היא, כי מעתה תהיה הפרדה בין שליטה על ברז התקציב לבין שליטה על ברז המידע. יואילו כל הפקידים והמנהלים להעמיד את המידע לביקורת הציבור, הלקוחות, וכך להוכיח לעולם שאין להם מה להסתיר.

קל מאוד לסתור את האופטימיות שנובעת מהחלטת הממשלה, בעזרת הטיעון הריאלי לגבי האכיפה – מי יאכוף את ההחלטה הזו? מי יוודא שהיא אכן תיושם? נכון, מדינת ישראל אינה מצטיינת ביישום החלטות, חוקים ותקנות. יש יותר מדי בעלי אינטרסים שיעשו הכל כדי לטרפד את החוק, או לא לאפשר את יישומו המלא. אבל בדומה למהפכה אחרות בהיסטוריה, צריך להתחיל מנקודה מסוימת. מדובר בתהליך ארוך שאת פירותיו לא נראה ביום אחד, אלא בעוד זמן רב. הוא לא יקרה מעצמו, ובדרך למימושו עוד צפויים מאבקים מלאי יצרים מצד ארגוני זכויות האזרח, אנשים פרטיים ומחוקקים – דוגמת השר איתן – שבמשך שנים נאבקים למען מטרה זו. העובדה שאותם אנשים הם במיעוט, לא צריכה לדכא אף אחד מהקוראים. המידע יוצא מהמרתפים והוא בדרך לחזור להיות רכושו של הציבור, על כל המשתמע מכך.