פני התיקשוב כפני הדור

הדו"ח העדכני של מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, כולל מספר פרקים המתייחסים לתחום התיקשוב במשרדי הממשלה, ובמגזר הציבורי בכלל. בהיסטוריה של דו"חות המבקר זוהי תופעה לא שכיחה במיוחד, ועצם העובדה שבחר המבקר לבדוק את נושא התיקשוב, היא חשובה בפני עצמה. המבקר התייחס ישירות לתחום בחמישה מגזרים: משרד האוצר, פרויקט להב"ה; משרד החינוך, תיקשוב החינוך; משטרת ישראל, מיחשוב הניידות; מערכת "נט-המשפט" של בתי המשפט; והיבטי אבטחת המידע ברשויות המקומיות.

כאשר בודקים תחום על בוריו מתגלים ליקויים, חלקם חמורים וחלקם פחות. אבל ישנו מכנה משותף שיש לזכור: אין בביקורת הזו שום חדש. כל הפרויקטים האלו כבר נבדקו בעבר, והליקויים הם אותם ליקויים. מדובר בהיסטוריה לא מקרית ומעצבנת של מחדלים על גבי מחדלים, שלא ברור למה איש לא דאג לתקנם. כך, למשל, בפרויקט להב"ה – פרויקט הדגל של ממשלות הליכוד למיניהן, שכבר עמד במרכזו של דו"ח מבקר חמור במיוחד, על רקע חשד למינויים פוליטיים. הדו"ח המדובר שפך את התינוק עם המים, וגרם נזק חמור של שנים לפרויקט. לאחר מכן, בשנת 2002, קיבלה ממשלת ישראל החלטה יומרנית על הקמת 100 מרכזי להב"ה בתוך שנה, שהיעד העיקרי שלהם הוא צמצום הפער הדיגיטלי. כמו הרבה החלטות ממשלה, גם החלטה זו לא יושמה.

בשנת 2012 פועלים במדינת ישראל פחות מ-20 מרכזי להב"ה. חצי מהם עברו תהליך הפרטה, והאחרים נשארו באותו מצב בו היו לפני עשר שנים. יש לזכור, כי מבקר המדינה מותח ביקורת על הניהול של המרכזים, על הממונים והשרים – ולא על האנשים המצוינים שעושים שם עבודת קודש. עוד חושף הדו"ח, כי למרות שלהב"ה הוא באחריות משרד האוצר – המשרד שצריך לשמש אות ומופת לניהול תקין ויעיל, חלק מהמרכזים שהוא מפעיל מתנהלים באופן שמזכיר את סרטי המערב הפרוע. כך, נוצר מצב שבו מנהל במרכז להב"ה הוא גם שותף בחברה שמספקת לאותו המרכז שירותים. אין בקרה – ולו המינימלית ביותר – על העבודות הפרטיות. יתרה מכך: המבקר גילה לממונים, כי האיש שמתווה את מדיניות להב"ה הוא בכלל לא עובד מדינה.

תופעה דומה מתרחשת גם במערכת "נט-המשפט". מדובר בפרויקט טכנולוגי חשוב מאין כמותו, שכבר מראשיתו סבל ממחלות ילדות, היעדר תיאום ועוד. המבקר כבר הביע את דעתו על הפרויקט, בדו"ח מעמיק שפרסם לפני כשנתיים, אך הליקויים הרבים שנמצאו טרם תוקנו. למה? ככה. אין תשובות משכנעות. המערכת כבר עובדת, יש לה משתמשים – אבל המחדלים עדיין תקפים.

סיפור עצוב נוסף הוא פרויקט מיחשוב ניידות המשטרה. סיפור קפקאי טיפוסי. הפרויקט החל בשנת 1999 בעקבות יוזמה של מנהל הטכנולוגיה במשטרה. ארבע שנים תמימות חלפו עד שהמדינה מצאה תקציב להנעת העבודה, וגם אז הותקנו המערכות ב-289 ניידות בלבד מתוך 1,000. כל זה לא מנע מהמשטרה לשלם עבור תחזוקת הפרויקט 6 מיליון שקלים בשנה. הפרויקט, אגב, הושלם בסופו של דבר ב-2005, אך כעת כבר צריך להקים מערכת חדשה – שעלותה 100 מיליון שקלים. אף אחד לא מבטיח שזה אכן יקרה.

גם תמונת המצב בתיקשוב מערכת החינוך אינה מפתיעה, חרף ממצאי המבקר. ישראל היא מדינת היי-טק ששמה הולך לפניה בכל העולם, אך היא נמצאת בפיגור בכל הקשור לתיקשוב בתי הספר. גם היום ישנם מוסדות חינוך שאין בהם מחשבים, ורוב המורים בכלל לא עובדים בשיטות מתוקשבות. למה? ככה.

נכון, יש גם כאלו שעושים ימים כלילות כדי לתקן את המצב: הם יוזמים פרויקטים, משפרים במקומות מסוימים ובעיקר מצמיחים איים של תקווה. שר החינוך הנוכחי, גדעון סער, נמנה על קבוצות היוזמים האלו, אבל גם ידיו כבולות. את הכסף שהוא קיבל בתחילת כהונת הממשלה לפרויקט תיקשוב החינוך למאה ה-21, הוא ישרוף עוד שנה. כעת, כשהבחירות בפתח, אף אחד לא יודע מי יהיה שר החינוך או האוצר, ואף אחד לא מבטיח שיתנו לו עוד כסף. תוכנית התיקשוב תצטרף לתוכנית השערורייתית מח"ר 98, שנולדה בממשלת יצחק רבין ז"ל, שנקברה בעודה בחיים ולא תרמה למיחשוב החינוך. האמת היא, שלא צריך להיות מופתע מקביעתו של המבקר, לפיה 50 רשויות מקומיות שקיבלו כספים ממפעל הפיס כדי לקנות מחשבים לבתי הספר, השתמשו בהם למטרות אחרות. זה חוקי? זה בסדר? למה אף אחד לא קם והעניש את ראשי הערים האלו? הצחקתם אפילו את המבקר…

השורה התחתונה: בסיום כהונתו תרם המבקר תרומה חשובה לחשיפת הפנים האמיתיות של התיקשוב בישראל. אמנם יש עשייה חיובית, אבל הניהול והניווט דורשים תיקון, אחרת גם בעוד שנה נמצא את אותם ליקויים בדו"ח המבקר. לא צריך את מפעל הפיס לשם כך. זה הימור בטוח ועצוב.