עבודה מאורגנת – גם בהיי-טק?

לא מכבר התבשרנו על הקמתה של התאגדות עיתונאים חדשה. אחרי כשלושה עשורים בהם לא באמת היה בענף העיתונות בארץ גוף יציג של עובדים, קם גם בו איגוד מקצועי וזכה מיד עם היווסדו להצלחה יחסית. מאות עיתונאים ועובדים אחרים בענף, מהמדיה המודפסת, המקוונת והמשודרת, נרשמו כחברים בגוף החדש, שיפעל במסגרת ההסתדרות. אני מוצא לנכון לכתוב על ההתאגדות החדשה מאחר שהיא העלתה בי את השאלה האם תופעה דומה תתרחש בענף שלנו.

במשך שנים רבות נחשבה הכתיבה העיתונאית למשלוח יד מיוחס יחסית. העוסקים בו נהנו מיחס משופר, כולל תגמול הולם, וההצטרפות לברנז'ה העיתונאית לא הייתה עניין של מה בכך. אולם, אט אט חל כרסום במעמד העיתונאי. מספר הנושאים בתואר התרחב פלאים, והוא כולל כיום גם כותבים ברמה לא גבוהה במיוחד. כמו כן, חלק גדול מהעיתונות, וזו המודפסת בראש, נמצא במצב פיננסי לא טוב. כל אלה הביאו לשחיקת המעמד והשכר של העוסקים בתחום, להפיכת איומי הפיטורים והצמצומים לממשיים ביותר ולגזרות שונות.

זהו בדיוק הרקע להתאגדות העיתונאים המחודשת בישראל. רקע דומה קיים בהיי-טק, או ספציפית בענף טכנולוגיות המידע. הענף שלנו מתאפיין בהסדרי עבודה אישיים ולא קבוצתיים. בעבר אמנם הייתה לענף תדמית מוצדקת של תעשייה שמשלמת שכר גבוה לעובדיה ומעטירה עליהם תנאים טובים כגון מניות, אופציות, בונוסים, הסעדה, רכב צמוד ולימודים, אולם כיום, המצב לא כך.

מקובל לחשוב שהשכר בהיי-טק הישראלי בערך כפול לעומת הממוצע במשק, אולם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנה שעברה מצביע על כך שישנם פערים גדולים בקרב קבוצות המועסקים בענף בארץ. יותר ממחציתם משתייכים למשקי בית שלא מסוגלים לחסוך סכומים משמעותיים. יתרה מכך, המשברים הכלכליים הפוקדים את העולם בגלים מכים גם בתעשיות המתוחכמות, ולעתים ביתר שאת. אחד הביטויים לכך הוא הפיטורים המשמעותיים שחווה הענף בשנים האחרונות. לא מעטים מלקקים עדיין את פצעי הגל האחרון של הפיטורים, שהחל עוד ב-2008.

מעבר לכל אלה, תעשיית טכנולוגיות המידע בארצנו קוללה בשתי תופעות קשות. ראשית, הצרה שמכונה "עובדי הקבלן". זו נועדה במקור לאפשר תנאים עדיפים למומחי מערכות המידע בסקטור הציבורי, אולם היא הפכה עם השנים לשם קוד לניצול עובדים. אלפים רבים מקרב אנשי ההיי-טק מועסקים בחברות הגדולות או בשירות הציבורי בצורת העסקה זו. התופעה הקשה השנייה היא הגיוסים הנרחבים לענף של ציבורים מקופחים, כאלה שניתן להעסיק אותם בשכר נמוך משמעותית מזה המקובל. מדובר בבתי תוכנה בסקטור הערבי ובכאלה המאכלסים נשים חרדיות.

כל אלה יחדיו עשויים להוביל לרגשות קיפוח וחוסר אונים שינביטו התארגנות עובדים. רק בחודש האחרון הביאו חששות מפני פיטורי עובדים את הארגון הלא רשמי של עובדי יבמ (IBM) בארצות הברית לקיים משמרות מחאה, וזה יכול להתרחש גם כאן. רחשים בנושא נשמעים גם בארץ, אם כי בינתיים – רק לעתים רחוקות. כך, למשל, לפני כשנתיים וחצי בישר אתר האינטרנט של המפלגה הקומוניסטית הישראלית על הקמת איגוד מקצועי לענף ההיי-טק, שמטרותיו שיפור תנאי העובדים והגנה מפני פיטורים. נכון שבסופו של דבר, ההתארגנות לא קמה, אולם הפרסום מעיד על הלך רוח שקיים בנושא.

כמי שהתמחה במשך שנים בחילוץ חברות בענף מאיומי קריסה, ברור לי שיכולתי לפעול מהר ואפקטיבית התאפשרה בזכות העובדה שלא עמדו מולי ועדי עובדים. אווירה אופיינית האופפת פעילות נציגות עובדים מקפחת את הטובים שביניהם ומדכאת מצוינות. ייצוג עובדים עלול גם לקבל בקלות זווית מעוותת, המזיקה לכולם, כולל לעובדים. די אם ניזכר בקרקס העצוב המכונה ועד עובדי רכבת ישראל. מצד שני, אין אדם נאור שיכול להצדיק עקרונית שלילת זכות התאגדות של עובדים שעומדים בפני איומים ממשיים של ניצול.

כאמור, מצבם של חלק מעובדי הענף עלול להוליד ועדי עובדים וארגון מקצועי. עדיף להימנע מכך ולדאוג שחברות ההיי-טק הפועלות בישראל ימשיכו ליהנות מניהול טוב שיעניק תנאים הולמים לעובדים. חברה מתקדמת צריכה להחזיק בידיה את היכולת לפטר עובדים ולהתייעל, אולם מבלי לשכוח את תרומתם לה ומבלי לוותר על הוגנות בכל מהלך. על חברה לשאוף לרווחיות, אולם זו לא צריכה להגיע מניצול של הנושאים בעול. בתנאים שכאלה ניתן לוותר, בענפנו המורם, על חרב הפיפיות המכונה נציגות עובדים.