ביטחון תעסוקתי קודם לכל

בית הדין הארצי לעבודה בירושלים דחה באחרונה ערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי כנגד פסיקה של בית הדין האזורי, לפיה שלושה עובדי המוסד, אנשי מיחשוב ומערכות מידע, יהפכו אוטומטית לעובדים מן המניין במוסד, ללא כל תנאים מוקדמים. מדובר באליהו משה דיין, נאווה כהן ואמיר תמר, אשר הועסקו באגף המיחשוב של הביטוח הלאומי מטעם חברות כוח האדם שילוב ותגבור.

השלישייה היו חלק מתביעה ייצוגית של כ-70 עובדי המיחשוב במוסד, שעבדו מטעם שתי החברות הקבלניות, לאחר מכרז החשב הכללי לכוח אדם שפורסם בשנת 1996. ב-2003 דרשו העובדים להכיר בהם כעובדים לכל דבר, בהתאם לאופי עבודתם. בתום מאבק ממושך, הם קיבלו ב-2011 את הפשרה של המדינה, לפיה יהיו עובדי החשב כללי על בסיס קוסט פלוס.

אולם, שלושת העובדים לא קיבלו את הפשרה, והחליטו להיאבק בה עד הסוף. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענותיהם וקבע, כי הביטוח הלאומי קיים איתם יחסי עובד ומעביד לכל דבר. על כן, עליו לקלוט אותם לשורותיו. בית הדין הארצי סמך את ידיו על החלטה זו.

הערעור נידון בפני הרכב של שלושה שופטים: עמירם רבינוביץ', שמואל צור וסיגל דוידוב-מוטולה, וכן בפני נציג העובדים, אלי בן גרא, ונציג המעבידים, אבי ברק. עורכי הדין של השלושה הם יוסף ארנון, טומי מנור ומיכל לקרץ, אשר מקווים כי החלטת בית הדין לגבי עובדי הביטוח הלאומי תיצור תקדים מעודד בתיק אחר שהם מנהלים באותו נושא. מדובר בתביעה פרטית שהגישו לפני מספר שנים קבוצה של עובדי מיחשוב במשרדי ממשלה שונים, בדרישה כי המדינה תכיר בהם כעובדים לכל דבר. גם עובדים אלו מועסקים מטעם חברות כוח אדם שונות, וכעת הם דורשים להיות עובדי מדינה. זאת, על אף העובדה שהדבר עלול לפגוע בחלק מהם, מבחינת שכר ותנאים. העיקרון המנחה אותם הוא ביטחון תעסוקתי, וכן חוסר הרצון להיות תלויים בחברות פרטיות, שעושות עסקים עם הממשלה על גבם.

התביעה הוגשה בשיאו של המכרז האחרון לכוח אדם בממשלה, שעורר סערה בשוק ונגרר בבית המשפט. בינתיים, המכרז יצא לדרך, אבל התביעה של העובדים, בראשותו של מוטי סיבוני, עדיין מתגלגלת בין כתלי בית המשפט.

בתי הדין מתייחסים לעובדה, כי שיטת הקוסט פלוס היא שיטה מקובלת בעולם, ולא רק בתחום המיחשוב. לא ניתן להעלים אותה. עם זאת, השיטה הזו לא יכולה לבוא על חשבון הזכות הבסיסית של העובד לביטחון תעסוקתי.

פסק הדין בנידון הדגיש תרחישים שונים, בהם החברה שמעסיקה עובדים במסגרת מכרז שזכתה בו, מפסידה במכרז חדש שמתקיים אחרי כמה שנים, וכך המדינה מפסיקה את ההתקשרות עמם – והעובדים נופלים בין הכיסאות.

בית הדין הארצי הסכים עם הטיעונים של בית הדין האזורי, אשר הסתמכו על העובדות, לפיהן הביטוח הלאומי מעסיק 240 עובדים במסגרת יחידת המיחשוב, מתוכם 160 משרות של עובדי כוח אדם, וכן כי לחלק מהתפקידים שעושים עובדי כוח אדם יש תקנים מקבילים בביטוח הלאומי. השופטים בשתי הערכאות קבעו, כי הקשר בין העובדים לביו עובדי המיחשוב התקיים ברציפות וללא הפסקה, ובשנת 2002, כאשר היו צמצומים, דאג המוסד שהעובדים יעברו לחברה אחרת ויקבלו את כל המגיע להם.

זאת ועוד, בית הדין הדגיש כי העובדים לא הופלו לרעה בשכר לעומת עובדים אחרים, מה שמחזק את הטענה שהם אכן עובדים לכל דבר. הבעיה היחידה שמטרידה את העובדים היא ביטחון תעסוקתי. "בניגוד לעובדי המוסד הקבועים, שביטחונם התעסקותי נגזר מהוראות ההסכמים הקיבוציים, קרי ייצוג של ועד עובדים, הביטחון התעסוקתי של עובדי המיחשוב תלוי רק בהם", קבעו השופטים בנימוקיהם.

נציגי המוסד לביטוח לאומי טענו בערעור, כי קביעת זהות המעסיק אינה עניין של סטטוס בלבד, וכי לאור צורכי המיחשוב הדינמיים של המוסד מתחייבת צורות העסקה שונות כמו אלו של התובעים, שעשו זאת מרצונם החופשי. עורכי הדין טענו, כי דווקא צורת העסקה על ידי כוח אדם נועדה להגן על עובדים חלשים ומקופחים, שכן המוסד מפקח על תנאי העסקתם, אבל לא זה המקרה של העובדים האלו. בנוסף, הזהירו עורכי הדין כי פסיקת בית הדין עלולה להשליך על העסקת עובדי מיחשוב במשרדי ממשלה באמצעות חברות כוח אדם, שכן הם יצטרכו לעבור מבחני מיון והשמה. בנושא זה קבע בית הדין הארצי חד משמעית, כי אין שחר לדרישה זו של המוסד, מאחר שהעובדים כבר עובדים בו, ומטבע הדברים הם מתאימים.

סביר להניח שפסק הדין יילמד היטב במשרדי ממשלה שונים. לכולם ברור שאי אפשר להעלים את התופעה של עובדי קוסט פלוס. אולם, המסר הברור שיצאה מפסיקה זו הוא, כי לא משנה באיזו מסגרת מעסיקים את העובדים – הרי שחייבים להבטיח להם יציבות וביטחון לעתיד. כל עוד לא נמצאה הנוסחה זו, תתכבד המדינה ותקלוט אותם לשורותיה. משחקי התקנים והבירוקרטיה לא צריכים להיעשות על חשבון עובדים מסורים ומקצוענים.