שנאת זרים

בכנס של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, שנערך בסוף השבוע בתל אביב, אמר יו"ר האיגוד, אלישע ינאי, כי משהו לא טוב קורה לתעשיית ההיי-טק בישראל, וכי בניגוד לאופיו – הוא מתחיל להיות פסימי. ינאי התייחס בעיקר לירידה הנמשכת בתקציבי המו"פ הביטחוני, דווקא בתקופה של מלחמת סייבר גואה ועלייה בפעילות ארגוני טרור עולמיים כמו אל-קעידה. התיאור הפסימי של ינאי נכון לא רק לגבי מערכת היחסים שבין התעשיות הביטחוניות לבין הממשלה, אלא גם לגבי תעשיית ההיי-טק בכלל, ומצבה העדין בימים אלו.

בסוף השבוע קרה דבר עצוב: התקשורת דיווחה, כי אינטל (Intel) החליטה משיקוליה שלה לא להרחיב את המפעל בקריית גת, וכנראה להעביר אותו לאירלנד או למקום אחר. אף אחד לא קם ועורר סערה. גם לא שמענו על פקידים ממשרד התמ"ס, שפועלים יום ולילה כדי לנסות ולשכנע את אינטל, כדי שזו אולי בכל זאת תשנה את דעתה. התחושה מהדיווחים בתקשורת היא: "לא רוצים, לא צריך".

הגבירים במשרד האוצר לא יכולים להבין עד כמה החלטה שכזו יכולה להיות קשה לעיר כמו קריית גת, או כל עיר דומה אחרת. במקום זאת, מעדיפים שם לנהל קמפיין תקשורתי נגד אינטל, שמכוון למעשה נגד כל יצרן בינלאומי שיש לו מחשבות על להקים מרכז בישראל. וכמו בכל קמפיין שלילי ומגמתי, הדרך הכי טובה היא להפחיד את הציבור. זה בדיוק מה שהעיתון גלובס, למשל, עשה ביום ו' האחרון, בכותרת הראשית הענקית שלו: "אינטל מבקשת להוציא 12 מיליארד שקל מישראל במסגרת הקלות במס". שומו שמיים. שריפה בעיירה. הגביר העשיר מארצות הברית רוצה לברוח מפה, ולא מסתפק רק בזה – אלא מנסה גם לקחת את הקופה. הקוראים שהתעמקו בכתבה, גילו תמונה קצת שונה. המו"מ, כצפוי, נערך במסגרת הליך חוקי לחלוטין. הרי בסופו של דבר, קופת המדינה תתעשר בכמה מאות מיליוני דולרים – מס שיהיה על החברה לשלם. הוויכוח כעת הוא רק על כמה היא תשלם.

משאים ומתנים מתנהלים כל הזמן, בעיקר עם חברות גדולות ובמיוחד עם טייקונים, אבל מה שאולי-מותר ליצחק תשובה או לנוחי דנקנר – אסור לנציגי ענקית השבבים שהשקיעה בישראל יותר מכל טייקון. לא היינו מעירים על כך אילולא התסריט הזה היה חוזר על עצמו בכל פעם שחברה כמו אינטל מתחילה היתה לבדוק אפשרות להרחיב את השקעותיה בארץ. זהו ריטואל קבוע, שכבר מעורר בחילה.

ההשקעות של אינטל בישראל מתבצעות על פי חוק כנגד השקעות של המדינה, והוויכוח תמיד מתמקד בכמה על ישראל לתת. המטרה, כפי שניתן לנחש, היא תמיד לתת כמה שפחות. הכל לגיטימי, כמובן, אך הבעיה היא הטון. ברגע שיש חילוקי דעות, מיד מבהירים בעלי המניות לנציגי הממשלה, שאם הם לא יכולים או לא רוצים, זו בכלל לא בעיה: "ניפרד כידידים", הם אומרים, כי יש להם הצעות טובות מאוד במדינות אחרות. ומה עושים הישראלים? במקום לנהל מו"מ ענייני שממנו ירוויחו שני הצדדים, רצים מיד הדוברים למערכות העיתונים ומנסים לצייר את הצד השני כסחטן.

הכותרות הללו מולידות מיד את הוויכוחים האינסופיים, שחלק מהמעורבים בהם אינם מבינים דבר וחצי דבר בתחום ההשקעות מו"פ – מה שלא מפריע להם להתסיס את המצב או להגיש הצעות חוק מטופשות, שנועדו להבריח משקיעים זרים. אותם גורמים שמרעילים את האווירה נגד השקעות זרות, מתעלמים מכך שאינטל, לדוגמה, תרמה יותר לפיתוחה של קריית גת מכל ממשלה. מדובר בעיירה שבמשך שנים נשענה על טקסטיל בלבד, ואילו כעת מתגאה בשורה של מפעלי ענק שהוקמו בפארק התעשייה בעיר, כמו אלה של אינטל, אינדיגו (Indigo) ואחרים. מפעלים אלו מעסיקים כעשרת אלפים איש בכ-70 חברות. סקר שנערך ב-2005 גילה שכבר מראשית שנות ה-2000, סיפק פארק התעשייה בקריית גת 55% מהתוצר הכלכלי של העיר וסביבותיה.

השורה התחתונה: גל עכור של שנאת זרים שוטף את המדינה בימים אלה. תאגידי ענק שבוחנים את האפשרות להקים פה מפעל (כבר שני עשורים לא שמענו על נס כזה, חוץ מהיוזמות של אינטל…), נתפסים כפולשים זרים שבאו לשדוד את קופת המדינה שלנו, ועלינו מוטלת האחריות לעשות כל שניתן כדי לגרש אותם. במקרה של אינטל והמפעל החדש שלה בקריית גת, זה הצליח לנו. כל הכבוד לנו! הרווח הוא כולו של פועלי אירלנד…