הפיטורים בדרום: לנגב את הדמעות ולהשקיע בהיי-טק

הסיפור העצוב של מפעל מגבות ערד שקרס מציף כמה בעיות ותובנות. האחת היא בתחום האנושי-תעסוקתי. שוב, 200 עובדים ועוד כמה עשרות שקשורים אליהם נמצאים במצב בו הם לא יודעים מאיפה יביאו הביתה כסף בחודש הבא. התובנה הנוספת היא הרבה יותר רחבה, וגם אם לא חדשה – הרי שהיא עדיין זועקת לפתרון.

מפעל מגבות ערד, כמו הרבה מאוד מפעלי תעשייה, הוא מפעל לואו-טק. במשך שנים מפעלים אלה השקיעו בייצור מוצרים שיש להם ביקוש, אבל לא שינו את תהליכי הייצור, לא התייעלו בעזרת אוטומציה וכלים חדשים, ולכן גם לא יכולים היו להתחרות בשווקים בעולם.

מפעלים כאלה בוחרים תמיד בדרך הקלה כדי להתייעל: לפטר עובדים. וכאשר גם זה לא עוזר, סוגרים את המפעל. מגבות ערד הוא משל וסימפטום למציאות עגומה שקיימת במאות מפעלים קטנים ובינוניים.

הפתרון – IT

התופעה הזו אינה ייחודית לישראל. בשנים האחרונות התעשייה המערבית מאבדת את יתרונותיה לטובת המזרח ומדינות מתפתחות, בעיקר בגלל ההפרש בעלויות כוח האדם. אלא שלמרות זאת, לתעשיות המסורתיות יש סיכוי גדול לצאת מהמשבר החמור אליו הן נקלעות. כדי להבין עד כמה קשה התחרות, יש להודות שגם בארץ השכר באותם מפעלים בדרום או בצפון, נמוך.

הגישה הרווחת כיום היא שכדי שהתעשייה המערבית, וישראל בכללה, תוכל באמת להחזיר לעצמה את היתרון היחסי, היא חייבת להפוך את תהליכי הייצור לאוטומטיים, תוך פיקוח ובקרה על רמת איכות גבוהה ושיבוץ מיחשוב מתקדם בתהליכים תעשייתיים – החל מרצפת הייצור, עבור במערכות ה-BI ועד למחשוב הארגוני בכלל.

כדי שמפעלים אלה יפנימו כי ביכולתם להתייעל באמצעות IT, הם זקוקים לתמריצים. הממשלה, באמצעות משרדי הכלכלה והאוצר, דרך התאחדות התעשיינים וארגונים אחרים, חייבים להאיץ מאוד את התהליכים הללו.

מדברים על כך מזה זמן רב, בלא מעט כנסים: קו ההפרדה בין הלואו-טק להיי-טק כבר מזמן לא קיים. יש חשש כי דווקא הלואו-טק, בגלל הפיגור הרב שלו לעומת ההיי-טק, עלול למשוך את כולם כלפי מטה. בערד כבר ראינו שהוא גרם ל-200 משפחות להישאר ללא תעסוקה, כאשר ברור שהשקעה נבונה בתהליכי ייצור אוטומטיים הייתה אולי שולחת הבייתה אחוז קטן של עובדים, אבל המפעל היה שורד.

יש להוציא מחוץ לויכוח את הטיעון כי פתיחת השווקים לייבוא מקביל היא הסיבה למצב. מדינה יכולה לשמור ברמה מאוד מזערית על התוצרת המקומית שלה, אבל ההגנה הזו לא תפתור את הבעיה. המציאות היא שכל התעשיות בעולם מתמודדות מול סין, הודו ומדינות מזרח אירופה. גלי האבטלה במדינות אלו יוצרות הגירה של מחפשי עבודה, שמוכנים לעבוד בתת תנאים שבשום מדינה מערבית לא היו יכולים להתקיים.

ועוד: ההיי-טק הישראלי נתפס בשנים האחרונות כתעשייה של השקעות הון-סיכון, אקזיטים מהירים שעושים כמה ישראלים שהופכים למאושרים על גג העולם. אבל זו מציאות נכונה רק בחלקה. כידוע, על כל אקזיט מצליח יש לפחות עשרה סטארט-אפים שנכשלים, רק שעליהם לא שומעים. ומעבר לזה, התדמית של מדינת הסטארט-אפים הביאה להזנחה בולטת של התעשייה המסורתית, כמו גם של ענף האלקטרוניקה והטכנולוגיה. מדובר בתעשיה שהוקמה על ידי בעלי חזון לפני 30 ו-40 שנים, היא מעסיקה עשרות אלפי עובדים באופן ישיר ואלפים נוספים במעגלים השונים, אבל איש לא דואג להם. המדינה לא משקיעה בהכשרה טכנולוגית מקצועית, בתי הספר לא מוציאים כמויות מספיקות של בוגרים שיהיו אחר כך מהנדסים. כך, אותם מפעלים שכבר רוצים להתקדם מבחינה טכנולוגית לא מצליחים לגייס את העובדים המוכשרים אליהם, כי הם נמצאים בפריפריה.

כדי שהדברים הללו יקרו צריך יד מכוונת. דרושה מדיניות ממשלתית-ציבורית שלא רק מדברת על עידוד התעסוקה בדרום או בצפון, אלא כזו שמספקת פתרונות רוחביים, שכוללים לא רק מחשוב של התעשיות הקיימות, אלא ייזום והקמת עסקים טכנולוגיים חדשים באותם אזורים. זאת, כדי שלא ייווצר מצב בו עיר שלמה, שלא לומר מחוזות שלמים, יהיו תלויים במפעל אחד או שניים, מצליח וטוב ככל שיהיה.

הגיע הזמן להפסיק לבכות, לנגב את הדמעות ולהתחיל להשקיע בטכנולוגיה, רגע לפני שעוד שורה של מפעלים ועסקים יקרסו.