בריאות, חינוך וטכנולוגיה

הכנס המקצועי הראשון שערכה קבוצת אנשים ומחשבים מייד לאחר החגים והחזרה לשגרה היה כנס Health 2015, שנערך אתמול (ד'). האולם במלון שרתון בתל אביב היה מלא עד אפס מקום – ולא במקרה. מגזר הבריאות, בארץ כמו בעולם, עובר שינויים טקטוניים, שמקורם בין היתר בעובדה שתוחלת החיים של בני האדם התארכה.

כתוצאה מכך, מספר המטופלים שצפוי להתדפק על דלתות ארגוני הבריאות גדל. כדי לטפל בהם, שלא לומר להציל את חייהם, צריכים ארגוני הבריאות לגייס תקציבים גדולים ולהיערך לקלוט את כל החולים הנוספים. אולם המציאות הכלכלית בארץ ובעולם לא גורמת להגדלת תקציבים לטובת מערכת הבריאות. פרופ' חיים ביטרמן, הרופא הראשי של שירותי בריאות כללית, הבהיר זאת בהרצאתו המרתקת בפתח הכנס: הממשלה, הוא אמר, לא תגדיל את התקציבים שלה למגזר הבריאות, מעבר למה שעשתה. הוא הציג נתונים שהצביעו כמה מדינת ישראל צמצמה את ההוצאה הלאומית שלה בבריאות לעומת מדינות מערביות.

השאלה היא איך בכל זאת ממשיכים, מבלי להביא לקריסה מוחלטת של המערכת. התשובה: שימוש מושכל ויישום פתרונות טכנולוגיים, ואוטומציה של תהליכים. אלה יגרמו קודם לכל להתייעלות, שממילא נדרשת בדחיפות בכל מערכת הבריאות, ובמקביל הם יביאו לשיפור רמת הטיפול והשירות למטופלים, להארכת חייהם ולשיפור איכותם.

המושג בריאות דיגיטלית עלה אף הוא בכנס, בהרצאה של ד"ר בועז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות. בריאות דיגיטלית היא חלק ממיזם ישראל דיגיטלית, עליו החליטה הממשלה לפני שנה. משרד הבריאות הגיע למסקנה שכדי לעמוד במשימותיו, עליו לשים דגש על טכנולוגיה ותקשורת. רחבי הפס הקיימים כיום מאפשרים לממש אתגר חשוב של מערכות הבריאות בעולם: העברת הטיפול בחולה מהמיטה בבית החולים – לביתו. לכאורה, זה נוגד את האינטרס המיידי של בתי החולים, שהכנסותיהם נובעות מתשלום עבור ימי האשפוז. אלא שהרפואה הדיגיטלית מאפשרת הרחבה גדולה מאוד של השירותים לכלל המבוטחים, והיא תכניס כסף נוסף לארגוני הבריאות, שלא לדבר על חיסכון וצמצום הגירעונות.

המיזם שעליו דיבר ד"ר לב נועד לייצר את הסביבה שתאפשר לספק את השירותים החכמים האלה, הן בצד הלקוח והן בצד של מערכת הבריאות. ד"ר לב לא היסס להכות על חטא ואמר כי מדינת ישראל הייתה צריכה להיות כיום במקום אחר לגמרי מזה שבו היא נמצאת מבחינת רמת השירותים הדיגיטליים ורפואה מרחוק. אבל אף פעם לא מאוחר מדי. יש לקוות כי בניגוד לפרויקטים לאומיים אחרים, בריאות דיגיטלית תהיה דוגמה למיזם שלא רק חשבו עליו והשקיעו מאמצים בתכנונו, אלא שהוא גם ייצא לפועל. בהתחשב במבנה המורכב של מערכת הבריאות בארץ ובהיות משרד הבריאות רגולטור מצד אחד וספק שירותי בריאות מצד שני – השינוי אינו מובן מאליו.

נושא אחר שעלה בוועידה הוא הפרק בוועדת גרמן המתייחס למערכות מידע וטכנולוגיה. המסקנות מתייחסות לטכנולוגיה כפי שצריך באמת לראות אותה: היא לא רק מאפשרת ומייעלת – אלא היא זו שמחוללת את השינוי האמיתי. בחלק של ההתייעלות והארגון מחדש יש פוטנציאל למהפכה של ממש בתהליכים שישפיעו על כל אחד ואחד מאיתנו. הם בנויים, בין היתר, על איחוד רשומות רפואיות, הגדלת השקיפות במערכת היחסים מול הלקוח ובעיקר שיפור השירות, למשל בנושא התורים לניתוחים בבתי החולים. איי המידע השונים הקיימים כיום בבתי החולים, שכמובן אינם "מדברים" האחד עם השני, גורמים לסבל רב לחולים שזקוקים לניתוח, או דוחפים אותם לעבר השר"פ, "הסדין האדום" של שרת הבריאות, יעל גרמן, שהכריזה עליו מלחמה.

היבט אחד בוועדת גרמן הוא התפיסה לפיה המידע הרפואי הוא של הלקוח-החולה-המבוטח. זה מתקשר לחסיון הרפואי שהוזכר כמה פעמים בחלק השני של הוועידה. כאן הצטיירה תמונת מצב עגומה ביותר ואפילו מפחידה: בגלל הטכנולוגיה, ובגלל פרויקטים כמו רשומה רפואית אחודה, שנועד לשפר את איכות השירות בחולים, נוצר מצב בו המידע הרפואי האישי חשוף לשורה ארוכה של גורמים במערכת הבריאות. אלה יכולים בכל רגע נתון, לכאורה באופן חוקי, להציץ בתיק הרפואי הדיגיטלי שלנו ולדעת פרטים שאנחנו ממש לא היינו רוצים שיידעו. מי שעושה זאת שלא במסגרת תפקידו עובר על החוק, אבל אי אפשר לאכוף את זה.

למה זה קורה? התשובה קשורה לדיונים ארוכים הנוגעים בשאלה האם מושג הפרטיות עודו קיים. בסופו של יום ניתן לומר כי כנס התקשוב בבריאות הציג את מגוון הפתרונות והאתגרים של מערכת הבריאות לשנת 2015 והשנים הבאות. המבחן, כתמיד, יהיה כמובן בעשייה בפועל.

מהנעשה בחצר האחורית של מערכת החינוך

כבר שנים שאני טוען, ולא פעם חוטף על כך ביקורות, כי החינוך הטכנולוגי בישראל הוא החצר האחורית של מערכת החינוך בישראל ושל החברה הישראלית בכלל. בשנות ה-50' וה-60' קראו לזה חינוך מקצועי. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90' הפכה את החינוך הזה למשהו קצת יותר יוקרתי, והוא הלך לכיוון של טכנולוגיה, הנדסה, רובוטיקה וכמובן חינוך למדעים ומחשבים. בתי ספר אלה פועלים במסגרות של משרד החינוך תחת מינהל המדע, וברשתות חינוך, כמו עמל, אורט ואמי"ת.

הבעיה היא שמדובר באחוז קטן יחסית מהלומדים במערכת החינוך, הרחק מהפוטנציאל האמיתי שצריך להיות.

אמש (ד') למדנו את אחת הסיבות לכך, הודות לציטוטים הרדודים שדלפו לתקשורת מישיבת הממשלה, בדו-קרב המילולי שפרץ בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשר סילבן שלום. בדיון שקיימה הממשלה על בתי הספר להכשרה מקצועית (שם ארכאי שכבר מזמן פס מהעולם) התפרץ שלום לעבר נתניהו ואמר לו: "שהבן שלך יהיה פחח". נתניהו, שכנראה לא עמד על עומק סערת הרגשות של שלום, אמר: "דווקא פחח מרוויח הרבה כסף היום".

זהו סוג השיח שנוצר כיוון שהחינוך הטכנולוגי הוא בחצר האחורית של המדינה. לא שבבתי ספר אלה שוררת אידיליה: החינוך המקצועי מבוסס ברובו על טכנולוגיה – מוסכים מהווים כיום מעבדת מחשב אחת גדולה. חינוך שכזה זקוק להרבה יותר משאבים ולשינויים מהותיים. יש שיפור בתשומת הלב, אבל כאשר שני בכירים בישיבת ממשלה מתנסחים כך, המסר לציבור ברור: חינוך להכשרה מקצועית הם לתלמידים נחשלים, שיושבים בדרך כלל בפריפריה, והמוצא של הוריהם אינו מפולין על פי רוב. זו הסיבה שהם נחשבים לחצר האחורית של החברה הישראלית. כך מדברים וכך מתנהגים בישיבת הממשלה – וכך גם נראה החינוך הטכנולוגי.