איך מנקים את הצד המזהם של הרשת?

הסניף הישראלי של פייסבוק (Facebook) חשף אתמול (א') אפליקציה שמאפשרת לאנשים להודיע במהירות ברשת החברתית על מצבם בעת אסון, כמו רעידת אדמה או שיטפון.

העיתוי של החשיפה היה מושלם. במדינת ישראל מתחרשת מזה כמה ימים, מאז נודעו תוצאות הבחירות, רעידת אדמה חברתית ופוליטית. זוהי רעידת אדמה בעוצמות שלא ידענו מזה כמה עשורים, מאז המהומות בוואדי סאליב בסוף שנות ה-50 והפנתרים השחורים, הסמל המובהק של המחאה העדתית-חברתית בישראל, בשנות ה-70.

השיח האלים בין אשכנזים וספרדים, בין ימין ובין שמאל, מתנהל ברובו ברשתות החברתיות. החופש שבו כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה כל אימת שהוא רוצה ועל מי שהוא רוצה זעזע את המרקמים שחיברו את אזרחי ישראל למדינה אחת ולחברה אחת. הפוסטים המזעזעים והאלימים שרצים ברשת בימים האחרונים זוכים ללייקים המוניים.

זהו הצד הלא יפה, המזהם, של הרשתות החברתיות. לא רק פייסבוק – גם המצייצים הישראליים בטוויטר (Twitter) לא טומנים ידם בצלחת, וזה מתפשט למקומות נוספים.

התהליך הזה מייצג את אחת הסכנות הגדולות ביותר שטמונות בעידן הנוכחי בו אנחנו חיים. הפוסטים האלה הם חלק מתופעה הרבה יותר רחבה של אלימות מילולית ברשת. כיום היא עוסקת בנושאים של פער בינעדתי, אבל היא באה לידי ביטוי גם בדברים כמו אלימות אישית נגד ילדים, בני נוער ו-"סתם" אנשים, או פגיעה בארגונים. לחלק מהמקרים היו השלכות טרגיות, כמו התאבדויות של ילדים ובני נוער שזכו להצקות לרוב בפייסבוק, או מעשי אלימות פיזיים אחרים.

סינון עצמי או צנזורה ממוסדת

התופעה הזו מעלה שוב לדיון את הסוגיה הוותיקה: האם אפשר וצריך להנהיג סוג של צנזורה ברשת? הכוונה היא לא לגוף מסוים שיישב ויחליט מה לפרסם ומה לא (מה שלא אפשרי, בגלל הגודל הענק של הרשת החברתית), אלא לסינון עצמי ולהגדרה מרחיבה יותר של הסתה, מעבר לזו הקבועה בחוק.

סינון עצמי עדיף על צנזורה ממוסדת והוא גם הכי אפקטיבי, אבל מדובר במשהו מורכב ביותר. הוא יכול להיעשות רק על ידי שיתוף פעולה של מספר גורמים: קודם כל הגולשים עצמם, ובפרט אלה שנחשבים משפיעים ומובילי דעה. עליהם להתחיל להציף את הרשתות החברתיות בפוסטים ובציוצים שמגנים בכל תוקף את האלימות המילולית מכל סוג שהוא, בוודאי לא בהקשרים שאליהם נחשפנו באחרונה. במקביל לפעילות כזו, שיש לקוות שהגולשים האחרים ישתמשו ביכולות הוויראליות של הרשתות ויפיצו אותה, צריך לחשוב על כלים שהפעולה שלהם תהיה דומה לאפקט המצלמות הנסתרות שנמצאות כיום בכל מקום כמעט וגורמות לנהגים להוריד לפעמים את הרגל מדוושת הגז.

סרטוני השוקולד והאלימות בבית המלון באילת הפכו לשיחת היום לא רק בגלל עצם המעשה, אלא בעיקר בגלל האפקט של הצילום. החשיפה של האנשים שהיו מעורבים בתקריות היא עצומה וטראומטית עבורם במידה רבה. המצלמות עשויות למנוע מקרים דומים, כי אותם אנשים כועסים שלא שולטים על עצמם ידעו שמישהו עוקב אחריהם ומצלם.

אפשר כמובן גם להשתמש בכלים שמציעה פייסבוק, שמאפשרים לדווח לה על תכנים פוגעניים. ככל שיהיו יותר גולשים שידווחו על אמירות לא ראויות, במיוחד כאלה שכוללות ביטויים אלימים, כך יש סיכוי שאותם אלה שמנצלים את כוחה של הרשת לרעה יחדלו מלעשות זאת.

גם החברות צריכות להירתם למלחמה בתופעה

יש לתופעה השפעה גם על המדיה המסורתית: העדר הסינון העצמי ברשת, שם התקשורת היא ישירה וללא "תיווך" של עיתונאים ועורכים, גוררת אותם לזנוח לעתים כללי אתיקה בסיסיים, כדי לא להישאר מאחור. זוהי תופעה מדאיגה בפני עצמה שבאה לידי ביטוי בבחירות האחרונות, אולם היא צריכה לעלות לדיון במוסדות העיתונאיים.

בינתיים, העורכים ובעלי כלי התקשורת צריכים להנחות חד משמעית את אנשיהם לא לתת ביטוי לטקסטים פוגעניים. לא צריך להיות משפטן כדי להבין איזה טקסט פוגעני ואיזה לא, מדובר על המקרים הקיצוניים, דוגמת אלה שצפו בימים האחרונים.

גם מערכת החינוך צריכה להיכנס בדחיפות לסוגיה על ידי הגברת השיעורים והשיחות: להסביר לילדים ולבני הנוער מהי תרבות שיחה, מה מותר ומה אסור – קודם כל בשיח הבית ספרי ואחר כך בשיח הציבורי.

בנוסף, לא יהיה זה מוגזם לבקש מענקיות כמו גוגל (Google) ופייסבוק להתגייס לקמפיין שמגנה התבטאויות אלימות ומפעיל כלי סינון ממוקדים יותר לביעור התופעה. הזיהום הזה ברשת עלול להתפשט ובסופו של דבר לפגוע בחברות עצמן.

הצעד המתחייב הנוסף צריך להיעשות על ידי המחוקק. חברי הכנסת שיחלו בקרוב את כהונת הכנסת ה-20 לא צריכים לחוקק חוקים חדשים, אלא להעמיק את האכיפה של הסעיפים בחוקים הקיימים שאוסרים על פרסום דברי הסתה. רשויות החוק צריכות להגביר את המעקב שלהן אחר השיח ברשת ולצייד את אנשיהן בכלים פשוטים, שיגדירו מה מותר ומה אסור.

ככלל, צריכים להיות כללים רבים מה מותר ומה אסור ברשתות החברתיות – כאלה שיותירו מרחב ענק למימוש העיקרון הקדוש של חופש הביטוי, אבל יאפשרו לטפל היטב באלה שלא מבינים את ההבדל הדק בין חופש הביטוי לחופש השיסוי.