נתקלתם במחלוקת מקצועית? הפתרון – שירת א-קפלה

בשבוע שעבר נגררתי למופע של המקהלה הקאמרית תל אביב, שירה ווקאלית, א-קפלה. לא מת על סוג התרבות הזה אבל הייתי קל יחסית לשכנוע כי הרפטואר היה של שירי ארץ ישראל, ואת זה אני אוהב. וחשוב מכך, המופע התקיים במושב שליד ביתה של הנכדה וזה השתלב עם אחר צהריים של תענוג צרוף איתה.

מיד כשחברי המקהלה פצחו בזמרה (לא ידעתי שאפשר לפתוח כזה פה גדול כשאתה לא אצל רופא שיניים), שקעתי ב-iPhone והתעמקתי בפרשנויות וניתוחים על חצי גמר הכדורסל אצלנו, ועל יחסי דיוויד בלאט ולברון ג'יימס סביב גמר ה-NBA. יש דברים שבאמת חשובים בחיים.

אלא שככל שנקפו הדקות, מצאתי את עצמי חוזר וקורא את אותה פסקה מספר פעמים. פתאום ניקרה בי המחשבה שאני מרוכז יותר בהקשבה למופע. שמעתי את עצמי גם מזמזם את השירים עד שננזפתי על ידי בז'יז'ינה שישבה לשמאלי. "אני לא מסכימה, באתי לשמוע שירה אמנותית", לחשה לי ברעם.  איך אני יודע את שמה? המופע היה ב-"בית העם" של המושב, כסאות פלסטיק, רוב הקהל בג'ינס, ואפילו במכנסיים קצרים עם סנדלים, אבל שכנתי הייתה הדורה בשמלה פרחונית, עם תסרוקת מוקפדת וגבוהה להחריד.

עם סיום המופע, תהיתי ביני לבין עצמי מה גרם לי בכל זאת ליהנות. התשובה קשורה לדרך ההגשה; מנצח המקהלה העביר קטעי קישור נעימים בקלילות ובהומור, בהם הסביר את המילים ומה אנו שומעים. השירה הייתה באיכות גבוהה, עם וירטואוזיות קולית ועיבודים שמתכתבים עם שירה עכשווית.

כמה חשוב לא רק מה שאומרים אלא גם איך אומרים. לא רק מה עושים אלא גם איך עושים. וזה מביא אותי ל"מלחמת התרבות", לכאורה, שכל המדינה רועשת בגינה.
המצדדים בדעותיה של השרה מירי רגב ובזכותה לתעדף תמיכות, מצרים על סגנונה ומעריכים שהייתה יכולה להשיג יותר בנועם הליכות. התומכים בעודד קוטלר, שלום חנוך וגילה אלמגור מעריכים שבנאום הבהמות, בפסילת קבוצה של אזרחים ובניסיונות להשתיק את השרה, פגעו במסר וכרו לו בור. מותר שיהיו מחלוקות, אסור שיהיו קללות. מותר שיהיו תפיסות שונות, אסור להתנשא. אם רק במקום נאומים "מדליקים" היו מתקיימות שיחות תרבותיות, אפשר היה להגיע להבנות או להסכים על אי ההסכמות.

אוי לנו אם כל מחלוקת מקצועית או עסקית בארגונים וחברות תיצור מלחמת עולמות. למרבה הצער, קורה לא מעט שחילוקי דעות אכן מתעצמים למלחמת מילים שהופכת אנשים שצריכים להיות שותפים דווקא לניצים. רואים תופעות כאלו בדיונים, עדים למיילים הולכים וחוזרים, עם התעצמות הולכת וגוברת של כעסים והיגררות לפסים אישיים.

תפקידו של מנהל למנוע כזה מצב בין אנשיו. ראוי לחנך לסגנון תרבותי בדיונים, לוותר על השיטה הישראלית בה כל אחד נכנס לדברי השני, ולהעדיף את הסגנון האירופי של כל אחד מדבר עניינית בתורו. ראוי לגדוע באיבתן התפתחויות של מחלוקות מקצועיות ליריבויות אישיות, ולשלוח את הניצים לשבת על כוס בירה או קפה בארבע עיניים ולהסדיר את העניינים. בכאלו מפגשים, גם אם כפויים על הצדדים, ניתן למנוע שיתוק של מהלכים ולהבטיח שכולם מתכנסים למטרות וליעדים.

בראיון טלוויזיוני שהיה לאחרונה עם השרה איילת שקד, היא סיפרה שהעצה הטובה ביותר שקיבלה היא "לחשוב לפני שאני מדברת". כל כך בסיסי, כל כך חשוב. עצה מתבקשת לאשת השר שקודם מצייצת ואחר כך מתנצלת. חישבו על הסביבה בה אתם עובדים. אני משוכנע שאתם יכולים להיזכר במקרים רבים של השחתת זמן יקר על מילים מיותרות, שאם רק היו נמנעות, אפשר היה להפנות את כל אותה אנרגיה לשיפור התפוקות.