הטעויות הנפוצות בדרך להקמת עיר חכמה

התחרות בין ראשי רשויות בישראל ובעולם כולו על התואר "העיר החכמה ביותר" כבר מזמן אינה סמויה. אם תחפשו בגוגל (Google) את המילים Smart City, מנוע החיפוש יציע לכם כהשלמה רצף אינסופי של שמות ערים המוכרות לכולנו, דוגמת אמסטרדם, תל אביב, רמת גן, קופנהגן, ברצלונה וערים רבות נוספות.

מדד מוסכם למדידת גובה חוכמת העיר עדיין לא קיים ברמה העולמית (כתבתי על כך במאמר האם יש עיר חכמה ויש עיר חכמה יותר?), אך הדבר לא מונע מרשויות רבות לבצע טעויות בכניסתן לעולם מורכב זה.

אחת הטעויות הנפוצות היא הסתכלות צרה על נושא העיר החכמה. הסתכלות שכזו לא כוללת את מכלול נושאי העיר החכמה, דוגמת קשר עם התושב; מערכות המחשוב; טכנולוגיה ותשתיות תקשורת; חינוך; ביטחון הציבור; קיימות ובנייה חכמה-ירוקה; חיסכון באנרגיה; איכות סביבה – אשפה ומחזור; תשתיות וניטור רציף של רשת המים והביוב; תחבורה; תעבורה וניהול חניות ורמזורים; וקהילה, תרבות וספורט. מומלץ לרשות המעוניינת להיכנס לנושא לבנות תוכנית אב וממנה לגזור סדרי עדיפויות של תתי פרויקטים – אילו מהם היא רוצה לבצע לפני האחרים, שלבי יישום, לוחות זמנים ותקציבים. חשוב לא פחות להגדיר לתתי פרויקטים אלה מדדי הצלחה כמותיים.

למה יש עיכוב בכניסת הערים החכמות?

רשויות רבות חוששות מאוד מגובה התקציב שיידרש לצורך מימוש פרויקטי עיר חכמה. בהגדרתם, מדובר בפרויקטים יקרים, כי הם מצריכים החלפת ובשדרוג תשתיות קיימות, דוגמת תשתיות מחשוב, תאורה, מים ותקשורת. נושא זה ניתן לפתרון על ידי השגת תקציבים מגופים מממנים מתוך הארץ, אך גם מגופים חיצוניים רבים דוגמת האיחוד האירופי, שמעוניינים בקידום פרויקטי ערים חכמות.

סוגיה נוספת המעכבת את כניסתן של הערים החכמות היא חוסר באחראי מטעם הרשות, שרואה את התמונה המלאה של העיר החכמה. הנושא מטופל ברוב הרשויות על ידי מספר רב של גורמים, למשל ראש הרשות, המנכ"ל, המנמ"ר, מנהל השיווק, מנהל ההנדסה ואגף שפ"ע (שיפור פני עיר) , שכל אחד מהם עסוק בעשייה היומיומית ומתעניין בקידום הצרכים שלו. הרשות נדרשת להגדיר תפקיד של מנהל, שתחת אחריותו תעמוד כל פעילות העיר החכמה. מנהל זה חייב לדווח לראש הרשות, לתכלל את מגוון נושאי העיר החכמה ולא לעסוק בפעילויות שוטפות, יומיומיות. השתת האחריות לטיפול בנושא לאנשים הקיימים במערכת, שעסוקים במשימות שוטפות שגוזלות את מרבית זמנם, מביאה לכך שביצוע פרויקטים בתחום העיר החכמה ירד לסדר עדיפויות נמוך הרבה יותר, וחלק מהם אף ייעצרו.

טעות נוספת היא התמקדות בטכנולוגיה ובשיווק, ללא התחשבות או תוך התחשבות נמוכה בלבד בשאלה אילו נושאים מעוניינים תושבי הרשות לקדם וניתנים לפתרון על ידי העיר החכמה. סקרים שבוצעו מראים שאחוז מכובד מתנועת המכוניות בערים נובעת מחיפוש מקום חניה פנוי. מאחר שחיפוש כזה נמשך לעתים זמן רב, אנשים מאחרים לפגישות, וזה מגביר את הכעס שלהם בנושא. לפיכך, נושא החניה החכמה נמצא, מבחינת הציפיות של תושבי הרשות ממנה, בעדיפות גבוהה. כך גם נושא החינוך. לעומת זאת, דברים דוגמת פחי אשפה חכמים, שסביר שיביאו לחיסכון בהוצאות הרשות, לא ישפיעו על מדד שביעות הרצון של תושבי הרשות. מה שמעניין עוד יותר הוא העובדה שבודדות הרשויות שלוקחות כשיקול את רצונותיהם של בני הדור הצעיר, הגם שכל רשות משתוקקת שיישאר להתגורר בה ולא יעזוב לערים אחרות.

לבסוף, עיריות שישכילו לשתף את הציבור במאגרי המידע הקיימים ברשות, ועל ידי כך יאפשרו לציבור הרחב לייצר יישומים שיקלו על חיי התושבים, ישיגו את מטרתן להיות עיר חכמה בפרק זמן קצר ובעלויות נמוכות. כל זאת, כמובן, תוך שמירה על סודיות הנתונים ופרטיות תושבי הרשות.

הפיכת עיר לחכמה היא פרויקט יקר, מורכב וארוך טווח. דבר זה גורם לרשויות לנסות כיוונים שיניבו להן הצלחות נקודתיות ומהירות, בדרך כלל ברמת שכונה בודדת או מספר קטן של שכונות. ברוב המקרים, זה קורה בשכונות חדשות. כך נוצר מצב שהתקנת עמודי תאורה חכמים בשכונה אחת בעיר או ניטור פחי הזבל במספר שכונות אחרות מוצאים את דרכם לעיתונות תחת הכותרת "העיר החכמה ביותר".

לסיכום, אלברט איינשטיין טען שלא ניתן לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן – פרויקטי עיר חכמה דורשים חשיבה יצירתית מחוץ לקופסה.

מתעניינים במחשוב ברשויות המקומיות ובערים חכמות? הירשמו לכנס IT מוניציפאלי של אנשים ומחשבים.