הבלדה ללבבות שבורים

יש פעמים שליבו של יהודי שבור - אבל יש להיזהר, לא לעטוף את השברים בעטיפה ● הוי אומר, פעמים שאדם נאלץ לוותר על פעולות שהיה רוצה מאוד לעשותן, אך אין בידו אפשרות - קשה לו כעת, הוא כמעט לא יכול - אך יזהר, לבל יהפוך זאת לדרך חיים

לארוז כל שבר בנפרד. צילום: BigStock

אומרים שהכפר הזה נוסד לאחר שאדם חולה נטה למות על צד הדרך, וקרוביו ובני משפחתו נקראו אל המקום במהירות כדי לסעוד את יקירם בשעותיו האחרונות. השעות התארכו, בני המשפחה המתינו כל היום, והוא – חי וקיים. לבסוף הם התארגנו לשנת לילה, וכל השאר היסטוריה. לא יכולה להיות סיבה אחרת להקים מקום ישוב במקום הזה – "אמצע שום מקום".

הכפר שבו התרחש סיפורנו נמנה על אותן עיירות וכפרים שגם אם תוגיע את מוחך שבועות וחודשים, לא יעלה בידך להבין מה הניע את לב המייסדים להתיישב דווקא על פסגתו של הר נידח. כך או כך, יצחק שלנו התגלגל אל המקום כאשר זה כבר היה מיושב דורות רבים. צעיר ותאב חיים היה יצחק. הוא הגיע אל המקום למספר שנים בלבד, כך הבטיח לעצמו ולרעייתו, כדי להתבסס כלכלית, ואחר כך – השמים הם הגבול. שערות שיבה כבר נזרקו בזקנו, קמטים של ייאוש קל קנו שביתה על מצחו, והוא עדיין באותו כפר, באותו בית מרזח שבו התחיל לטוות את חלומותיו. כלום. אותו פריץ, אותם חובות, אותם שיכורים, אותם משרתים רעי לב של הפריץ. הכל היה כל כך צפוי. כך בכל אופן זה נראה ממבט לאחור.

יום ההולדת של הפריץ קרב ובא, והחרדה החלה נותנת את אותותיה ביצחק חביבנו. הוא הרבה להכות על חטא. במסיבת יום ההולדת הראשונה של הפריץ שיצחק השתתף בה, הוא היה עדיין צעיר וחסון, בעל מרץ אדיר ודמיונות כבירים. בעודו מוזג שיכר לכוסות הזכוכית המוכתמות, היו עיניו צופיות אל טירתו של הפריץ. עוד מעט קט, ממש שבועות, לכל היותר מספר שנים, הוא ידהר פנימה במרכבתו כדי לסגור עסקה כזו או אחרת עם הפריץ. עניין של זמן, אין ספק.

יום יבוא וההשקעה תכסה את עצמה

כיאה וכיאות למי שמתעתד להפוך לאיש עסקים מצליח וזריז, רכש יצחק אוכף עשוי עור משובח, כמתנת יום הולדת עבור הפריץ. יצחק נאנח. לפני מספר שבועות הפריץ רכב ליד בית המרזח, רכוב על סוסו, ישוב על האוכף הנדיר ביופיו, ונעץ בו מבט מייסר, כאומר, עוד מעט קט אגרשך מביתך אם לא תשלם את דמי החכירה במועד. היה זה אוכף נדיר ביופיו שנרכש על ידו בסכום עתק. אומן מהעיר הגדולה עמל חודשים על פיתוחיו. מיני אז, הפריץ ציפה בכל מסיבת יום הולדת למתנתו המהודרת של יצחק. כל יום הולדת של הפריץ הפך עבור יצחק ליום אבל. בשנים הראשונות עדיין האמין, כי יום יבוא וההשקעה תכסה את עצמה.

לאחר שנים של שממון בבית המרזח הוא הבין, כי מיטב כספו שוכב באוצרותיו של הפריץ, והוא עומד לכלות את ממונו בכל שנה עד יום מותו של הפריץ. בכל שנה הצליח יצחק להשיג חפץ יקר ששימח את פריצו, אך באותה מידה גרע באופן ניכר מחסכונותיו הדלים.

היתה זו שעת צהרים מאוחרת. משרתיו של הפריץ התרוצצו במרחבים, מלווים כרכרות של רוזנים ופריצים שהשתרעו במושביהם הנוחים, בדרכם אל המשתה. יצחק גירד את פדחתו וכמו תמיד, משכלו כל הקיצין עלה במוחו רעיון מבריק. כחץ מקשת הוא הזעיק את רעייתו והפקידה על חבר המזוגים שנחרו על ספסלי בית המרזח, ואץ רץ לעבר חנות הכלים של איון, ידידו הטוב משכבר הימים. איון היה בחור טוב. בכל אופן, לפי תנאי המקום. את לקוחותיו היה משרת באדיבות, וכך גם את יצחק שהתייצב בחצרו טרוף נשימה.

"איון, בוודאי יש לך מערכת כלים שנשברה ואין לך מה לעשות איתה, אה"? איון הנהן בראשו, נתן מבט עגמומי ברעייתו בעלת הידיים השמאליות, ופלט "אבל מה תעשה עם השברים"? יצחק קרץ בעינו, שלשל שתי רובל לכיסו הריק של איון, וטרם חזר במהירות לביתו כדי לנסח מכתב נוטף חנופה לפריצו, הורה לאיון לארוז לו היטב את המערכת, בנייר האריזה המשובח ביותר שברשותו.

לא לעטוף את השברים בעטיפה

בשעת ערב מאוחרת פסע יצחק במיטב מחלצותיו על השטיח הצהוב, הצבע האהוב על הפריץ, במרכז אולם האירועים, והגיש לפריץ חבילה גדולה וכבדה לקול מחיאות הכפיים של המסובים. יצחק נפנה והלך לדרכו ברגליים קלות. עד השנה הבאה, כבר נסתלק מכאן לצמיתות, החליט בלבו כפי שהחליט בכל יום הולדת של הפריץ. אין שינה טובה מזו הבאה לאחר תקופה רוויית מתח נוראי. יצחק פשט את איבריו, הרפה את ראשו לאחור והרשה לעצמו לגחך על הפריץ שבשעה זו מיצר כל כך על מערכת הכלים הנפלאה שנשברה והתנפצה. רחמנות על המשרת האומלל שיואשם במחדל.

עיניו כמעט נעצמו כאשר מהלומות אגרופים זעזעו את דלת ביתו. אחוז בהלה פתח יצחק את דלת ביתו, וללא אומר ודברים נלפת בידי משרתיו של הפריץ, שתוך זמן קצר העמידוהו לפניו בעודו נתון בפיג'מה. הפריץ עמד ליד הקופסה הפתוחה ולא אמר מילה. עיניו זעמו, הוא סלסל בשפמו בחרון, ומידי פעם היה מביט בתוך הקופסה כלא מאמין, ושב ונעץ מבט של חמה ביצחק. יצחק היה מומחה בהעמדת פנים. "אדוני הפריץ, אתה צודק. זה באמת לא הגון להגיש לך מערכת כלים כל כך יפה, בלי לצרף אליה תרנגול כרסתני כדי לחנוך את הכלים. הנח לי מספר דקות ואעשה זאת".

"תתקרב לפה", הורה לו הפריץ, "ואל תשטה בי". יצחק הביט בחשש אל תוך הקופסה, ונשימתו נעתקה מפיו. איון השוטה, מוכר הכלים, ארז כל שבר בנפרד.

יש פעמים שליבו של יהודי שבור. ה' אינו דוחה מלפניו לבבות שבורים. אבל יש להיזהר, לא לעטוף את השברים בעטיפה. הוי אומר, פעמים שאדם נאלץ לוותר על פעולות שהיה רוצה מאוד לעשותן, אך אין בידו אפשרות. קשה לו כעת. הוא כמעט לא יכול. אך יזהר, לבל יהפוך זאת לדרך חיים, אל "יהנה" מן הכורח שאליו נקלע ויגרר אחריו לכל חייו. בבוא הזמן והעת, לכשירווח, יתעשת, ישוב למתכונתו ולהרגליו, ויעשה את כל המוטל עליו.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים