מיהו הגיבור האמיתי?

יש לי חבר שכדי לחוות ריגוש של מאמץ והישג הוא זקוק לצאת לטרקים. לשאלתי מדוע הוא יוצא למסעות מפרכים עם ציוד יקר רק כדי להעפיל לעוד פסגת הר, הוא ענה: "הפסגה שם – והיא מזמינה את הטיפוס". האם אין דרך אחרת יותר בטוחה לזכות בתחושות הללו?

בואו נודה על האמת: טיפוס הרים הוא דבר מסוכן. אין ערובה לאף מטפס, גם למנוסה, למחושב ולזהיר ביותר שמצויד כהלכה במיטב הציוד. טיפוס הרים איננו "בן יחיד". הרבה סוגי ספורט אתגרי נמנים על אותה קטגוריה של מסוכנים מהותית לא משנה כמה אתה מיומן. מי שמחליק על שלג בכל אתר הררי, גולש על גלי אוקיינוס סוערים או משיט סירת קאנו בתוך נהר שוצף, לא לוקח סיכון פחות מזה של מטפס ההרים. ואסונות קורים. האם זה אכן שווה את זה?

אנשים העוסקים בספורט אתגרי טוענים שהסיכון שווה את זה. מבחינתם להימנע מפעילויות מרגשות בגלל הסיכון הכרוך בהן, הוא דבר שלא יעלה כמעט על הדעת. "יותר גרוע מלמות זה לא לחיות – ומה עדיף, להשתעמם"? הריגוש, ההרפתקה, תחושת הכיבוש, התחושה שעשית משהו גדול, שהתאמצת והשגת, שווים את הסיכון. "זה לא עניין של סיכון, אלא של אומץ והתלהבות", אומר חברי. אבל האם חייבים לסכן את החיים עצמם כדי לחוות את התעלות ההישג, חדוות הכיבוש, הגאווה בהליכה עד קצה גבול היכולת?

לחתור בעוז נגד הזרם

ברשותכם אציע הרים אחרים לטפס עליהם. בלי קשר לעמדתי בעניין נטילת סיכונים, לא כל אחד מאיתנו יכול לטפס על הרים או לחתור בעוז נגד הזרם. בכל סוגי הספורט האתגרי נדרשת יכולת אתלטית מסוימת שלא כולם בורכו בה, ומרבית הפעילויות עם ריגוש הסיכון דורשות ציוד שלא כולם יכולים להשיג. אפילו בלי להתחשב בעובדות הללו, רובנו מנהלים חיים עמוסים ועסוקים שבהם – מה לעשות – אין לנו אפילו חמש דקות פנויות ללכת לטפס על האוורסט. האם נידונו, אם כן, לחיים של אורגניזם פשוט, בלי חוויית המאמץ הגדול שמביא להישג המענג?

מובן שלא. חוויית מתיחת גבולות היכולת שלנו פתוחה לכולנו. תחושת הכיבוש וההצלחה היא מתנה שכל בן אדם יכול לזכות בה. הדעת מתמרדת מול הרעיון שאנחנו אמורים פשוט להעביר את החיים ברביצה חסרת מאמץ. אבל המאמץ הזה לא חייב לערב סיכון לחיים.

קשה לטפס על הרי ההימאליה? בהחלט. דרוש אומץ-לב לגלוש על גלים סוערים? אין ספק. אבל יש דברים הדורשים אומץ ונחישות גדולים יותר.

שלמה המלך כבר אמר לפני אלפי שנים ש"המושל ברוחו גדול מלוכד עיר". זה לא השתנה מאז. החיים שלנו זרועי אתגרים שדורשים כוחות נפש גדולים בהרבה מזה שספורט אתגרי או סיכון פיזי יכולים להציב בפנינו.

להלן מספר דוגמאות:
● לסלוח לאדם שפגע בנו קשות.
● לגמול טובה תחת רעה.
● לא לדבר לשון הרע.
● לא להתפרץ בכעס מול התגרות כמעט בלתי נסבלת.

כולנו יודעים איזה מאמץ דרוש כדי לנשוך שפתיים ולא לענות תשובה חריפה שתזיק רק לנו, המאמץ הדרוש כשהנזק צפוי רק לאדם אחר גדול פי כמה. לשלוט על רגשותינו, למחות שנאה, להתגבר על כעס, לדון לכף זכות? האוורסט מתחיל להישמע כמו משחק ילדים.

כמובן, נדרש זמן כדי להתרגל לפרספקטיבה הזו. אחרי הכל, אנחנו לא בדיוק ניחשב לגיבורים אמיצים אם חסמנו את פינו בשעת מריבה או נמנעו מלרכל. אף מגזין לא ידפיס את תמונתנו, וקרוב לודאי שאפילו לא נוזמן לאיזו ועידה חגיגית לספורטאים מהסוג שלנו.

אבל זהו ספורט אתגרי שפתוח לכולם, בלי להתחשב בגיל וסיבולת גופנית. לבן עשרים אין פה יתרון על בן השישים, והעשיר לא זוכה בציוד טוב יותר מהעני. זו תחרות פתוחה ושוויונית, ואם איננו מסכנים בה את חיינו, אנחנו עדיין נדרשים לשנות את עצמנו – פעילות שכרוכה בלא פחות מאמץ ודורשת אפילו יותר אומץ לב.

אומרת המשנה: "איזהו גיבור הכובש את יצרו", ומלמדת אותנו שאין כאן מקום להשוואות. אתה לא גיבור ביחס לשאר: יחסית למי שנפל בדרך לפסגה או שהעפיל אליה לאט יותר. הקריטריון הוא פנימי, מהותי. ההתגברות האמיתית היא עבודה עצמית. מי שחי כך, גם בלי ספורט אתגרי, בהחלט חי במלוא מובן המילה.

אז ראינו שספורט אתגרי זה הוא קשה לביצוע, אבל שווה להתמודד איתו, כי הצלחה בו מעלה אותנו לגבהים רמים שבהחלט שווה להגיע אליהם. נסו ותווכחו בעצמכם.