לכוד במטוס בערב שבת עם התקף לב

מייקל, איש עסקים יהודי המתגורר בניו-יורק, סיים בשיקגו ישיבה חשובה ביום שישי בצהריים, ומיהר לשדה התעופה כדי לחזור לביתו. הטיסה היתה אמורה להימשך כשעה וחצי, והותירה לו זמן מועט להגיע לביתו ולהספיק להתכונן לשבת.

‏הטיסה איחרה בחצי שעה אך מייקל עדיין שמר על קור רוחו. בשעה טובה ומוצלחת המטוס החל לנוע והתקרב למסלול ההמראה ואז נעצר לפתע. מייקל שיער שהמטוס ממתין לתורו להמריא, ועדיין לא נלחץ מהעיכוב הנוסף. ‏הנוסעים מסביב החלו לאבד את סבלנותם ולרטון, אך הוא פתח ספר ושקע בלימוד. צעקות רמות העירו אותו ואז הוא שם לב שהמטוס עומד במקומו למעלה משעה! מיד אחר כך נשמע קולו של הקברניט: "נוסעים נכבדים, אנו מתנצלים על האיחור בהמראה, אבל הדבר אינו תלוי בנו. מטוסו של נשיא ארצות הברית צפוי לנחות כעת, ועד שהנשיא לא יעזוב את שדה התעופה עם פמלייתו, אסור לשום מטוס ‏אחר להמריא או לנחות".

‏לאחר שעה נוספת של ישיבה מורטת עצבים מייקל הבין שאין מצב שהוא יספיק להגיע לניו יורק לפני כניסת השבת, ועליו לעזוב את המטוס ‏מיידית ולהתארח אצל ידיד בשיקגו. הוא פנה לדייל וביקש לצאת, אבל הלה אמר בקרירות ובהחלטיות: "לא מעניינת אותי השבת שלך, אף אחד לא יורד מהמטוס".

‏מייקל חזר למקומו, מחשבות רבות הציפו את ראשו. ואז גמלה החלטה בליבו לרדת מהמטוס ולהישאר בשיקגו לשבת ויהי מה, אפילו אם לצורך כך יצטרך להיות יצירתי. ואם ‏יש למישהו התקף לב?! חשב בליבו. ואז הבזיק במוחו רעיון נועז, הוא הניח את תיק המסמכים שלו בין רגליו והחל לזוע ולגנוח במקומו. האיש שלידו נבהל והזעיק מיד את הדייל.

‏"מה קרה, אדוני?" שאל הדייל בדאגה. ‏"יש לי לחץ בחזה", גנח מייקל כשהוא לופת את חזהו, "הזרוע השמאלית כואבת ‏מאוד…"

"יש לו התקף לב!"

‏מיד נשמעה הודעה ברמקול: "אם יש רופא במטוס, הוא מתבקש להגיע ‏בדחיפות לדייל". ‏לפני שמייקל הספיק לגנוח שוב, ראה רופאה שרכנה מעליו, הוציאה סטטוסקופ והאזינה להלמות ליבו. בתום בדיקה קצרה היא הכריזה בדרמטיות: "יש לו התקף לב"! ‏נשמתו של מייקל כמעט פרחה. האם ההצגה הפכה למציאות? ‏הרופאה החלה לחלק הוראות: "הוא חייב להגיע מיד לבית החולים! תביאו לכאן אלונקה או כיסא גלגלים!"

מייקל מצא את עצמו תוך מספר דקות על כיסא גלגלים, מנסה לגנוח מדי פעם וללפות את חזהו. ‏"אני לא יכולה לשלוח אותו לבד, אני חייבת ללוות אותו לבית החולים", אמרה הרופאה לדייל. כאשר הדייל ניסה לסרב אמרה: "האם תהיה מוכן לקחת אחריות על חייו"?! הדייל נכנע.

‏שני דיילים הורידו את מייקל בכיסא למטה, והרופאה הסיעה אותו לבדה במהירות לעבר הטרמינל, שם אמור היה לחכות לו אמבולנס. ברגע שנכנסו לטרמינל, מייקל התיישר על כסאו, העיף את השמיכה מעליו וקרא לה לעצור. ‏הרופאה עצרה בבהלה, ולתדהמתה הרבה קפץ מייקל מהכיסא והחל לרוץ. היא עוד הספיקה לשמוע אותו אומר: "תודה רבה לך! אני מרגיש מצוין", ואז נעלם מעיניה.

"תקעו אותי במטוס הזה כדי להציל חיים"

‏הוא תפס את המונית הראשונה שנקראת בדרכו, הודיע למשפחתו בניו-יורק על המצב, ובחסדי שמיים הספיק להגיע עשר דקות לפני זמן הדלקת נרות בשיקגו, לביתו של חברו הנדהם ששמח לארחו. ‏השבת עברה עליו בטוב ובנעימים. במוצאי השבת חזר לביתו, ועוד באותו ערב טרח לספר את סיפורו לשותפו לעסק, שאהב ללקט סיפורי השגחה פרטית.

‏כעבור שנה השתתף שותפו בכנס מקצועי בשיקגו וכשחזר אמר למייקל שיש לו סיפור מדהים לספר לו. הוא סיפר כי בין ההרצאות המקצועיות משכה את תשומת ליבו קבוצת אנשים שהקשיבו לאישה דתייה, רופאה במקצועה, שהיתה באמצע סיפורה שאירע לפני כשנה, והוא היטה אוזן: "…הייתי היסטרית. ידעתי שלא אגיע לניו-יורק לפני שבת, והם לא יתנו לי לרדת מהמטוס בשיקגו. כעסתי על עצמי שנקלעתי למצב ביש כזה ולא ידעתי מה לעשות. פתאום שמעתי ברמקול שמחפשים רופא. חשבתי לעצמי, כנראה משמיים תקעו אותי במטוס הזה כדי להציל חיים! הזדרזתי לבדוק את האיש, יהודי בשנות החמישים לחייו, וראיתי מיד שהוא מעמיד פנים. בהתחלה הייתי מתוסכלת ורציתי לנזוף בו, אך פתאום הבנתי שאולי תפילתי נענתה, ואולי זו ההזדמנות שלי להיחלץ מהמטוס. הכרזתי בקול שיש לו התקף לב, וראיתי שהוא החוויר. חשבתי שאולי גרמתי לו כעת להתקף אמיתי. עמדתי בתוקף על כך שאלווה אותו, ואף אחד לא העז לחסום את דרכנו החוצה. כשהגענו במהירות לטרמינל הוא ציווה עלי לעצור, וזה מאוד התאים לי. לא רציתי להגיע עם אדם בריא לבית החולים. הוא ברח בדלת אחת ואני יצאתי בשנייה. מאז אני לא יוצאת מהעיר אף פעם בימי שישי".

מייקל לא האמין למשמע אזניו ואחרי שהתאושש הפטיר בחיוך מאולץ: "האמת שגם אני החלטתי שיותר לא אקבע לי בימי שישי פגישות מחוץ לעיר, חשובות ככל שיהיו, צריך לדעת מה עיקר ומה טפל בחיים". בבית, בעסקים ובכל מקום צריך לתכנן ולחשוב על כל מיני תסריטים. לא לסמוך על כך שהכל ילך כשורה אלא לקחת מקדמי ביטחון הגיוניים. זהירות היא שם המשחק.