פיקוח נפש דוחה שבת

מאז היווסדה, הייתה שכונת שערי חסד בירושלים שכונה של תורה ויראת שמים. בתי הכנסת שבה היו ועודם ספוגים תורה ותפילה, חסד ועזרה, שוקקי חיים של קדושה בכל שעות היממה.

בימים ההם עבר הישוב הקטן בארץ טלטלות רבות. המצב העולמי הכללי, השלטון הבריטי וגזרותיו, השפל הכלכלי, ועוד – כל אלה ערערו את הקרקע מתחת רגליהם של בני ירושלים. במיוחד גדול היה החשש לבני הדור הצעיר, לבל יושפעו מן הרוח הזרה שנשבה מבחוץ.

אולם הרוח הייתה עזה, והיא סחפה צעירים רבים אל מחוץ לעולמה של תורה. בנו של אחד התושבים, יהודי ירא שמים ובן תורה, השליך את לבושו המסורתי וגזז את פאותיו. לב ההורים נשבר, אך לא היה לאל ידם לעשות דבר.

היו מהשכנים שדרשו מההורים להרחיק את הבן הסורר מהבית ומהשכונה. אך אלה בעצת רב השכונה, החליטו להוסיף לקיים את הקשר עם בנם ולנסות להשפיע עליו בדרכי נועם.

פריצת קו אדום

הבן הוסיף איפה לחיות בשכונה, בהשילו מעליו את שאריות הסממנים שקשרו אותתו למסורת ישראל. לאחר זמן התנדב ל"הגנה", ובמרוצת הזמן נעשה מפקד בכיר בארגון.

שבת אחת נזדעזעה השכונה כולה: הצעיר נראה נוסע להנאתו, במכונית, ברחובות השכונה. מעולם לא העז איש לחלל שבת כך בפרהסיה ברחובות השכונה. זה היה בבחינת פריצת קו אדום.

רוב התושבים התייחסו למקרה בצער כבוש, אך היו בשכונה גם קנאים, שהעניין העלה את חמתם. אלה הטיפו חרפות וגידופים על ראש הצעיר שחילל וביזה את כבוד השבת.

הצעיר לא התרשם מן החרפות וגם לא מאיומים מפורשים יותר שהופנו לעברו. להיפך, נראה היה כי כל אלה רק הגבירו את רצונו להתגרות בתושבים להפגין את הבוז שהוא רוחש להם. קנאי השכונה הודיעו כי בשבת הבאה, המעשה לא יעבור בשתיקה.

שבת של פורענות

עם התקרב השבת נעשתה האווירה בשכונה טעונה. הרי ברור לכל כי השבת הקרובה עומדת להיות שבת של פורענות. לא הועילו כל תחנוני ההורים על אוזני בנם. הוא היה נחוש בכוונתו לנסוע ברחובות השכונה גם בשבת הקרובה.

בצר לו פנה האב שוב אל רב השכונה, לבקש עצה. הרב הקשיב בתשומת לב לדברי האב, והתעניין בעיסוקיו של הצעיר. "אמור לבנך כי אני מבקש לראותו ולשוחח עמו בעניין חשוב". אמר לבסוף לאב.

בהגיע האב לביתו, סיפר לבנו על הזמנת הרב. הבן סירב. "יודע אני מראש את שברצונו לומר לי. גם שמעתי היטב את איומי הקנאים. אין לי עניין בהטפות מוסר, כשם שאיני מתרגש מאיומיהם של חשוכים". ביומיים הבאים הוסיף האב להתחנן לפני בנו, ללכת אל הרב, אך ללא הועיל.

השבת התקרבה, והבן עודו עומד בסירובו. נותרו עוד כמה שעות עד השבת, והמתח באוויר גואה. כשדמעות בעיניו, ניסה האב ניסיון אחרון לדבר על לב בנו: "אף אם לא תקבל את דברי הרב, אנא עשה לי טובה ולך אליו. איך אראה את פניו בעוד כמה שעות בבית הכנסת כאשר אפילו לשוחח עמו לא הסכמת?"

כמי שכפאו שד הסכים הבן לתחינת אביו. "אל תטפח ציפיות", הדגיש קודם לכתו, "אינני מתרגש מהרב ואיני מפחד מהאיומים!"

עם אחד – בני אב אחד

כשהגיע הצעיר לבית הרב קיבלה אותו הרבנית במאור פנים ובחיוך, ופרסה לו מעוגת השבת הטרייה. לאחר כמה דקות הופיע הרב. על פניו נסוכה הארת השבת הממשמשת, וכולו אחוז הרהורי דביקות. בהבחינו בצעיר רץ אליו מיד ולחץ את ידו בחמימות. "אני מצטער שהטרחתי אותך אליי בשעה דחוקה זו", התנצל. "סלח לי".

לאחר הפתיחה הלבבית, אמר לו הרב: "שמעתי עליך דברים גדולים. נודע לי שאתה מפקד חשוב ב'הגנה' ועוסק בהצלת חיי יהודים. יהיה חלקי עם מי שזכו להגן בגופם על עם ישראל. אין לשער את גודל המצווה שבידך. אולם אני מבקש לספר לך, כי יש כמה אנשים בשכונתנו שאינם מודעים למעשיך החשובים. הם אינם יודעים כי אתה עוסק במצווה כה חשובה, הדוחה גם את השבת. בשבת שעברה סיפרו לי, נסעת במכוניתך בחוצות השכונה. ומן הסתם, כשיהודי נוסע בשבת, הרי זה משום פיקוח נפש".

"אם כך הדבר, הנסיעה מותרת ואף מצווה", אמר הרב. "אולם מי שאינם יודעים זאת, זוממים לפגוע בך, ואגב כך להפריע למלאכת הקודש שאתה עוסק בה. בקשתי אפוא ממך כי מחר, אם תצטרך שוב לנסוע בדחיפות כדי להגן על חיי יהודים, אנא הקש על דלתי והודע לי. אני אכנס אתך למכונית, ואסע עמך ברחובות השכונה. כך ידעו כולם שנסיעתך מותרת בשבת, ולא יפגעו בך ובעבודתך".

נכנסו הדברים הרכים ללבו של הצעיר, ומאותו יום לא נסע עוד בשבת ברחובות שערי חסד, והשקט והשלווה חזרו לשרות בשכונה.

עם אחד אנחנו, בני אב אחד אנחנו. ערכים ואמונה חייבים להעביר בחום, באהבה, בשמחה, ובמאור פנים. גם כאשר מרגישים חובה לומר דברי מוסר ותוכחה, צריך לדעת איך לעשות זאת, שאם לא כן, יצא שכרנו בהפסדנו.