קרב הבלימה
אמרו חז"ל, כגודל הצער שיש במעשה - כך גודל השכר לו זוכים ● מי שבולם את פיו בשעת מריבה, נוצר את לשונו ולא עונה, יזכה לישועות ונפלאות ● זה בהחלט לא קל, אבל בהחלט שווה נסיון
ויכוח כאוב, עתיק ורב מוגלה, ניסר חרישית את חיי שני חברים מכובדים מהקהילה. העובדה שהוויכוח טרם הפך לרשמי, נתן תקווה שעוד יבוא יום והתרעומות והטרוניות יישכחו כלא היו. אלא שמכך פחד השטן מרקד, אומן העכרת חיי אחים, גאון הכפשת כל הטוב והיפה על ידי זריית קורטוב דקיק ומצחין של מריבה ומחלוקת. זה היצר, המתין במארב לוטש ציפורניים, והמתין בסבלנות לרגע הגדול, בו יפקע ביב השופכין בקול רעש גדול, יטנף ויכתים את כל הסובבים.
בעיצומו של מעמד שכונתי גדול ורב משתתפים, הגיעה ההתנגשות. משהו אירע בין השניים והויכוח מצא לו מקום להתגדר בקול רעש. שקט של מבוכה שרר סביב. הכל שמעו את ראובן מפליא להצליף בשמעון הנבוך, מגדיל לפגוע בו אישית, מחדד לו מילות פגיעה ישירות ויורה את החיצים בפרהסיה. שמעון הסמיק קשות והלבין, שריריו נמתחו, ניכר כי אינו מתכוון לשתוק. טרם פצה את פיו נשלחה אליו יד ארוכה ומזלזלת ודחפתו. העובדה כי נמוך היה בקומתו מראובן, גרמה לדחיפה להיות משמעותית: הוא נהדף לאחור וכובעו נפל מהראש.
שמעון התייצב, יישר משקפיו ושמר עדיין על איפוק. הוא שתק בחרון וחרק שיניים, טרם מצא את המילה שתיאמר, את המעשה שייעשה. שמעון לא היה ותרן, הוא היה אדם שידע לענות ולהשיב מנה אחת כפליים. כולם ציפו לתגובה נאותה מצידו שתשתק את ראובן ו"תפילו לקרשים". בדיוק אז נחתה על זרועו של שמעון יד רכה ומתחננת. היה זה בנימין, מחשובי הציבור, שנכח באירוע. בנימין ראה את הנעשה ומצא את הרגע הקשה הזה כמתאים ביותר לדבר מילה אל שמעון: "שמעני, שמעון ידידי ורעי. בני נפתלי, מצפה זה זמן רב לילד ראשון. השתדלות גדולה עשו הוא ואשתו אך עד עתה ללא תוצאות. תחינתי אליך: החשה עתה מלענות, בלום פיך בשעת מריבה, והקדש את הזכות הכבירה הזאת לזכותו של בני…".
תהא השעה הזאת שעת רחמים
שמעון עוד החליף צבעים, עיניו רשפו בזעם כלפי ראובן יריבו, דברי בנימין הממוהו ובלבלו את עשתונותיו. נראה כי אינו מסוגל לעמוד בזה, מבע פניו רתח, אך בנימין הוסיף לדבר: "הקב"ה תולה ארץ על בלימה. אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את פיו בשעת מריבה. משפחתנו מצפה בכליון עיניים ל'עולם מתקיים', אנא עשה עמי את החסד הזה וקיים לנו עולם מלא, על ידי בלימת הפה בשעה גדולה, רבת זכויות, שזומנה לידך".
שמעון השפיל מבט, הביט כה וכה וחשק את פיו בלב מר וגועש. הוא הסתובב לאחוריו, הגביה את מגבעתו השמוטה ארצה מן הדחיפה. הוא הושפל בפומבי וכבודו העצמי הורד לעפר. מה לעשות? ההתלבטות קשה!
לאחר לבטים לא קלים, פנה שמעון לצאת בשתיקה את המקום בלי אומר, בלי מילה, בלימה. בבת אחת השתנתה כל האווירה, כל הנוכחים נדהמו מההבלגה של שמעון ומתעצומות הנפש שלו, גם ראובן נבוך ונסוג. הבושה והכלימה אפפה את הכל. אוי לנו ואבוי לנו לאיזה מצבים מערבל אותנו היצר הרע הזה, רב המעללים.
אמונתו של בנימין בגודל השעה, לא פגה. הוא פנה לצדדים וספר תהילים בידו. כבש פניו והתחנן כי תהא השעה הזאת שעת רחמים. שעה של בלימת פה, הינה שעה של תליית ארץ, של בריאה חדשה. כה רבות מייחלים הם לשעת רצון. מי יודע.
כגודל המאמץ, כך גודל השכר
כאשר משמיים חפצים לזמן לאדם שפע גדול, ברוחניות או בגשמיות, מגלגלים אל פתחו נסיון קשה, איום ונורא. האדם רואה רק את הקושי המתעתע בו, ואינו יודע את המצפה לו בעקבות ההתגברות. אולם אנו מאמינים שכגודל הצער, כגודל המאמץ, כך גודל השכר. יודעים אנו ומכירים כי האור שאחר ההתגברות, ככל שיוכפלו קשייו של הנסיון, גדול עצום ורב. ברגעי מעצור קטנים אך כבירים, בודדים אך קשים מנשוא – מסוגל אדם לזכות בישועות והארות לרוב.
מה טוב ונאה שהאדם הינו שליט על עצמו, גם ברגעים שהכל מתוכו גואה בקרבו בחוסר מעצורים. מה אנושי ויהודי להבחין באדם שהינו מבוגר באמת: לא בגרות בגיל, אלא בגרות אמיתית המתבטאת בשליטה, בעצמאות בדרכי התגובה מבלי להיות מנווט על ידי אחרים. אותיות מילת "התבגרות" זהות לאותיות מילת "התגברות" – ולא באקראי. "איזהו גיבור – הכובש את יצרו".
טרם חלפה שנה מן המעמד המביש, והקהילה געשה ורעשה, בהיוודע דבר ישועתו של נפתלי בנו של בנימין, תינוק קטן בא לעולם. איש אינו מסוגל לדעת מה קורה בעולם בגלל מה. ברואי עולם קטנים ודלים המה מכדי להתיימר לנסות להבין נסתרות מהנהגת העולם, ולקשר את ישועתו של זה בזכות התגברותו של זה. אולם גודל המעשה והתגברותו, הותיר רושם כביר, עז ועצום, על כל הנוכחים באירוע.
"לפום צערא אגרא", אמרו חז"ל, כלומר, כגודל הצער שיש במעשה, כך גודל השכר לו זוכים. מי שבולם את פיו בשעת מריבה, נוצר את לשונו ולא עונה, יזכה לישועות ונפלאות. זה בהחלט לא קל, אבל בהחלט שווה נסיון.
תגובות
(0)