המסר העצום ממתנה פשוטה

"זה קרה לפני יותר מ-20 שנה", מספרת אשתי. "ילדותיי שהיו אז בנות שבע ותשע, החליטו לקנות לי מתנה בהפתעה. לאחר הרבה חיפושים הן מצאו צמיד שמצא חן בעיניהן והתאים לתקציב חמשת השקלים שהיה להן. 'זה בשביל אמא היקרה שלנו', אמרו למוכרת, ולקחו אותו הביתה בהתרגשות, עטפו אותה בנייר צבעוני וציירו עליו לב ורוד".

"'קנינו לך מתנה', הן אמרו בביישנות, כשנתנו לי את הצמיד. הצמיד 'המדהים' היה מורכב מחרוזים בצורת לבבות, בצבעי הקשת, שהושחלו על חוט גומי. הצמיד היה מסוג ההפתעות שקונים למסיבות כיתה בחנות 'הכל בדולר'. ניסיתי להיראות שמחה, אך אני מודה שהייתי נבוכה, וכנראה שהפנים שלי לא הסתירו זאת. ענדתי את הצמיד, הודיתי להן, אך בסתר לבי תהיתי כיצד אצא החוצה עם צמיד פלסטיק כל כך ילדותי על ידי, מבלי להיראות לגמרי מגוחכת. הטריד אותי מה יאמרו עלי הבריות, מה ילחשו לאחורי גבי".

"במשך הימים הבאים הקפדתי לענוד את הצמיד כל זמן שהייתי בבית. כאשר יצאתי מהבית, דאגתי שהבנות יראו את הצמיד על ידי, אך ברגע שנסגרה הדלת, הייתי מגניבה את הצמיד לתוך הארנק שלי. זכרתי לענוד אותו מחדש ממש לפני כניסתי בחזרה הביתה. הרגשתי 'ממש גיבורה' על 'ההצלחה' שלי, עד שיום אחד הצמיד אבד לי".

"החלטתי שלא לומר דבר, מתוך תקווה שהבנות לא יבחינו בחסרונו של הצמיד. יום אחד היה נדמה לי שבתי העיפה מבט לפרק כף היד שלי והשפילה את מבטה, אך היא לא אמרה דבר. העמדתי פנים שהכל בסדר, קיוויתי שהן ישכחו את כל הסיפור".

לכסות על החולשה

"חלפו להן כמה שנים. יום אחד שוחחנו על ימי הולדת, ועלה נושא המתנות. 'את לא אהבת את הצמיד שקנינו לך, נכון אמא?', שאלה הבת הבכורה, והמשיכה: 'אני יודעת, כי אף פעם לא ענדת אותו מחוץ לבית'".

"מעולם לא התביישתי כל כך. דאגותיי לחיצוניות שלי וחששותיי שמא אראה טיפשית, גברו על זרם האהבה שהגיע מהבנות המקסימות והחמות שלי. ובכל זאת, לא הייתי טיפוס של חשיפת רגשות, וניסיתי לכסות על החולשה שלי, בצורה מעוררת רחמים: 'לא!, ברור שאהבתי את הצמיד שלכן. אני מאוד מצטערת שהוא אבד לי', אמרתי, וכך סיימתי את הדיון. אך הן ידעו, הן זכרו, ילדים הם ישרים מדי מכדי שיהיה אפשר לעבוד עליהם".

"לאחר מספר שנים נגנבו לי כל התכשיטים, גם כאלו בעלי ערך רגשי וכספי שירשתי מסבתי המנוחה. לעולם לא ניתן יהיה למלא את מקומם. הייתי עצובה מאובדנו של הקשר המוחשי האחרון שהיה לי עם סבתא שלי וניסיתי להבין מדוע נלקח ממני באכזריות שכזו דבר שהיה כל כך יקר ללבי. ואז נזכרתי במתנה שקיבלתי מבנותיי".

פגיעה בצורה קשה ביותר

"פתאום השתוקקתי לצמיד שלי. לא לצמיד הזהב המקסים שעשוי היה בעבודת יד עם העגילים התואמים, והיה של סבתא – אלא לצמיד הפלסטיק, עם חרוזי הלבבות בצבעי הקשת, שקיבלתי מבנותיי, והיה סמל מוחשי ואמיתי לאהבתם. תחושת הריקנות שהרגשתי על פרק כף היד שלי, שררה גם בלבי. הבנות שלי נתנו לי מתנה יקרה. העיסוק המוגזם שלי בעצמי, היעדר האמפתיה שלי, חוסר השמחה שלי, חוסר ההערכה שלי, וחוסר החיבה שלי פגעו בהן בצורה קשה ביותר".

"היום בשעת הדלקת נרות לכבוד שבת קודש נזכרתי במקרה, אחרי שהרבה שנים ניסיתי להדחיק את הבושה שלי אל מחוץ למודעות, ודמעות נקוו בעיני. הבנתי שקיבלתי מסר חזק, למדתי שיעור על אהבה, ממתנה פשוטה שקנו לי בנותיי".

"למרות שהאירוע כבר עבר מזמן, אני מבקשת לומר לבנות שלי: "סליחה נשמות טהורות שלי, אהבתי אוהבת אתכן. ובאיחור של 20 שנים – תודה רבה".

כוחה של מחמאה

הורים רבים, שאינם סובלים בדרך כלל מעודף שתיקה, מגלים לפתע תכונה מופלאה של שתיקה, בכל מה שקשור למחמאות ולדברי שבח לילדיהם. הם מתבטאים בחופשיות בכל עניין, אבל כאשר הם מגיעים לתחום המחמאות, כאילו הונח מחסום לפיהם, הם לא יוציאו אפילו בדל של מחמאה.

הקמצנות המופלגת במילות עידוד מעוררת השתאות, בעיקר לנוכח העובדה שמילים אלו חשובות לאין ערוך. מחמאה לילד, פירושה – נתינת משוב וכלי להמשך ההתקדמות. המחמאה, הינה הכרה בנקודה חיובית אצל הילד, זו שעל ידה אנו מציינים כי ראינו בחיוב את התנהגותו, מעשיו ודבריו. בעזרתה של המחמאה אנו מעודדים אותו לרצות להמשיך בהתנהגות זו, לעשות מעשים חיוביים נוספים, להתמיד בלימוד, בהקשבה, ברצינות, בכיבוד הורים.

מילה אחת טובה יכולה לשנות התנהגות של ילד. מילה אחת טובה שנאמרת בזמן הנכון מפי האדם הנכון, בכוחה לתת דלק לזמן רב ולהשפיע למעשים טובים. זוהי כוחה של מחמאה.

לא פעם מתרפק האדם בערגה על מחמאות שניתנו לו בעבר. לעומתן, חלילה, מילים שליליות שנאמרו במקום הלא נכון, גרמו להרס וחורבן, והותירו אחריהן צלקות שמיאנו להגליד במשך שנים ארוכות. זוהי כוחה של מילה. מילה בונה שלא עולה דבר אבל שווה זהב.