לקבל את החיים בחזרה – חלק ב'

בשבוע שעבר סיפרנו על הכורים שנלכדו במכרה בצ'ילה ובניסי ניסים חולצו לאחר כ-70 יום וקיבלו את חייהם במתנה, לאחר שהיו נחשבים מתים.

שאלנו, האם מוות הוא סוף או שמא הוא התחלה של משהו חדש?

התירו מעט את דמיונכם, אומר לנו המשל, ותארו לעצמכם זוג תאומים, הנחים בהשקט ובבטחה ברחם אימם, טרם לידתם. פיותיהם סגורים, הם מוזנים בלי כל מאמץ מצידם דרך חבל הטבור, מחוממים על ידי הנוזל שבשק העובר, וחשים ביטחון ושלווה. הם ודאי לא מסוגלים לחשוב על דרך חיים נוחה יותר, מענגת יותר, או שונה.

כעת, העניקו להם בבקשה כוח חשיבה. הניחו שהם מודעים לסובב אותם, ושהם מתחילים לדון בעתידם. השניים מבחינים בשינויים שמתרחשים סביבם, מרגישים שהם יורדים כלפי מטה, ומתחילים לדון מה עומד לקרות להם.

כל אחד מהאחים מחזיק עמדה שונה ומנוגדת – האחד אופטימי מטבעו, ואילו השני פסימיסט. הראשון מאמין, והשני סקפטי. המאמין משוכנע שחיים אחרים מחכים להם אחרי שיסולקו ממשכנם הנוכחי.

אבדון מוחלט

"אני לא מאמין", הוא אומר בביטחון, "שאלוהים היה מניח אותנו כאן למשך תשעה חודשים, דואג לנו, מטפח אותנו ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח, בלי כל מטרה. חייבת להיות איזושהי תוכנית גדולה יותר, שאנחנו עדיין לא מכירים. המציאות שלנו כאן יכולה להיות רק הכנה לחיים טובים יותר בעתיד. לא יתכן לחשוב, שהדבר היחיד שמחכה לנו הוא אבדון מוחלט".

אחיו, לעומת זאת, הרבה יותר ריאליסטי. הוא סולד מחלומות חסרי בסיס וציפיות מוגזמות. עבורו, אמונה – כפי שכמה כופרים אמרו פעם – אינה יותר מ"אופיום להמונים".

"שוב אתה מתחיל לערבב את התקוות שלך עם המציאות", הוא אומר בלעג לאחיו. "המציאות הברורה היא שכל מה שנותן לנו חיים – הרחם שבתוכו אנחנו חיים, חבל הטבור שממנו אנו יונקים, השק המגונן – נמצא רק פה, וברגע שנצא מכאן, אנחנו חייבים למות".

האח המאמין מנסה להציג שוב את עמדתו. הוא טוען שאחרי שהם יצאו מהרחם, הם יוכלו לנוע בחופשיות רבה יותר. הוא מדבר על אפשרות של דרכים שונות להשיג מזון. הוא משתף את אחיו בחלומו על עצמאות נעימה, שנמצאת מעבר ליכולת הדמיון שלהם בשלב זה.

רדתו הסופית של מסך הסיום

אולם לרוע המזל, הוא לא מצליח לנסח זאת במילים, משום שעדיין חסר לו את הקשר אל החיים, כפי שהם באים לידי ביטוי על פני האדמה. אין לו ממש מה לומר כשאחיו פוטר את דעתו כבלתי אפשרית, ומבקש ממנו להגן על טענותיו בדוגמאות קונקרטיות.

הזמן חולף והשניים קרבים לתאריך המזומן ללידתם, כשדעותיהם ביחס לאמונתם חלוקות באופן דרסטי. המאמין בטוח שלא רק שהוא ימשיך לחיות, אלא שיהיה לו אפילו יותר טוב ממה שהיה עד כה. הסקפטי לעומתו, ממתין בצער לקריסת העולם, עם רדתו הסופית של מסך הסיום.

פתאום, שק השפיר פוקע, והשניים חשים דחיפות והתכווצויות. הם מרגישים שהם נדחפים בכוח לצאת מביתם. הרגע הטראומטי הגיע. המאמין הוא הראשון שעובר את המחיצה. אחיו התאום עדיין בפנים, מצפה ברוב קשב לרמז מבחוץ. בלב כבד הוא שומע את בכיו קורע הלב של אחיו.

טוב, הוא חושב לעצמו, "אז אחרי הכל אני צדקתי. זה עתה שמעתי את זעקת המוות של אחי…" ובאותו רגע, זוג הורים מאושרים מברכים זה את זה על לידת בנם הראשון, שזה עתה בישר על בואו, בבכי של חיים.

להתחיל את החיים מחדש

מה שנראה כמו מוות מהצד האחד, מתגלה כצורת חיים גבוהה יותר מהצד השני. מוות ולידה מחדש הם מילים נרדפות. האחד מוביל אל השני. כשרואים את כל התמונה מתבררת האמת ורואים ש… החיים הם כמו פרפר שבוקע מהגולם.

זאת לדעתי הסיבה שבגללה כולנו חשים שייכות חזקה כל כך לסיפורם של הכורים, שנימשו – כמעט כפשוטו – מתוך הקבר, כדי להתחיל את חייהם מחדש.

הסיפור שלהם הוא למעשה הסיפור שלנו. נשמותינו מזהות אותו בתור הסיפור שיחזור על עצמו אחרי שמסך הסיום ירד על ימינו, אחרי קבורתנו. בדיוק כמו הכורים, נחוש במאבק "בין אלוהים למלאך המות".

גם אנחנו נצא לאור גדול, כל כך עוצמתי שנזדקק לזמן כדי להסתגל לזוהרו. כל הקרובים, שחששנו שלא נוסיף עוד לראות, ימתינו לנו, יקבלו אותנו בדמעות שמחה, ויעטפו אותנו באהבה שאינה ניתנת לתיאור.

וכמו הכורים בצ'ילה שיודעים שהם נולדו מחדש, גם רגשותינו יעלו על גדותיהם מהשיבה לביתנו השמימי, וגם אנחנו נכריז באושר: "אלוהים ניצח". ובינתיים, האמונה שיש תחיית המתים, ושהעולם הזה הוא רק פרוזדור אל העולם הבא – הנצחי, צריכה להחזיק ולהחיות את כולנו. וכבר אמרו חז"ל: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין", כלומר תרבה במצוות ובמעשים טובים כל עוד אתה חי, כדי שתוכל להתענג בעולם הבא.