לשמור על הנשמה שלנו

את "כלל חמש השניות" שמעתי בפעם הראשונה מאחי הבכור בשמחה משפחתית שנערכה בבית הכנסת לאחר תפילת השבת. הביקוש לפרוסות הקוגל המדהים שאפתה אימי היה מעל המצופה, ועד מהרה לא נמצא אפילו משולש אחד לרפואה.

לפתע הבחנו אחי ואני בחתיכת קוגל בפינת השולחן ועטנו עליה כמוצאי שלל רב, אך דא עקא שהחיפזון מהשטן והקוגל העסיסי חמק מידנו ונחת אחר כבוד על הרצפה. בעודי משגר לעבר החתיכה מבט פרידה אומלל אחרון, אחי הרים אותה, בירך "מזונות" והכניסה לתוך פיו.

"כלל חמש השניות", הוא אמר לי בשמחה, ולמבטי השואל סיפק כמה פרטים נוספים: "כל מזון שנמצא פחות מחמש שניות על הרצפה עדיין אינו מזוהם. אפשר לאכול אותו – אין שום בעיה".

לא חושבים יותר מדי

פעמוני אזהרה בראשי אותתו לי שעצות כאלה עדיף לקבל מרופא המשפחה ולא מצעיר בעל כוונות טובות, אבל הכלל באמת נשמע הגיוני – לא חייבים להשליך מעדנים טעימים רק בגלל שהם נגעו ברצפה. פשוט מרימים אותם במהירות ולא חושבים יותר מדי.

בכלל, כמה חיידקים יכולים להיתפס על חתיכת מאכל במשך מספר שניות?

אף פעם לא אימצתי את הכלל באופן רשמי, אבל עם חלוף השנים, כאשר ראיתי שגם אחרים מרשים לעצמם שוב ושוב להשתמש בתירוץ הנוח הזה, מצאתי את עצמי חוטף מדי פעם משהו שנפל על הרצפה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

בשבוע שעבר נתקלתי בכתבה שכותרתה היתה "כלל חמש השניות או: כמה מלוכלך הבשר הזה"? הסקרנות פיעפעה בתוכי ועזבתי את כל עיסוקי כדי לקרוא אותה. בכתבה דווח על מחקר מיקרוביולוגי שנערך על ידי פרופסור באוניברסיטה בארצות הברית, שיצא לברר את האמת שעומדת מאחורי כלל חמש השניות. הממצאים היו מפחידים.

המחקר כלל סקר שגילה ש-70% מהנשים שנשאלו ומעט יותר מ-50% מהגברים שמעו על כלל חמש השניות, ורבים אף פעלו על פיו. צעדו הבא של הפרופסור היה לזהם אריחי קרמיקה בחיידקי אי-קולי, להניח עליהם עוגיות וסוכריות ג'לי ואז לבדוק את המזון. כולם היו מזוהמים בחיידק.

לקדם את המחקר הזה צעד אחד קדימה

הפרופסור וחבריו החליטו לקדם את המחקר הזה צעד אחד קדימה. בסדר, אז אוכל שנופל על חיידק מזדהם – אבל עדיין נשארת השאלה, עד כמה? וחשוב יותר, באיזו מהירות?

החוקרים השתמשו בתרבית סלמונלה שאותה התיזו על שטיח, עץ, ואריח קרמיקה, מספר מיליוני חיידקים לסנטימטר רבוע, הכמות האופיינית למזון נגוע מאוד. אחר כך הם הניחו פיסות מזון על המשטחים הנגועים וספרו כמה חיידקים חיים עברו למזון.

התוצאה? על משטחים שזוהמו שמונה שעות קודם, אספו חתיכת לחם ונקניקיה שנשארו במשך חמש שניות כמות של בין 150 ל-8,000 חיידקים. אם נשארו שם דקה שלמה, הן ספגו בערך פי 10 מהכמות שעל אריח ושטיח, ועוד יותר על עץ.

מחבר הכתבה ציין שדרושים חיידקי סלמונלה בודדים, 10 בלבד, ופחות מ-100 חיידקי אי-קולי, כדי לגרום למחלה. לכן הוא הציע שננסח גרסה חדשה לכלל חמש השניות: אם נופלת לך חתיכת אוכל על הרצפה, הרם אותה במהירות, ואז קח חמש שניות כדי להיזכר שחיידקים בודדים מספיקים כדי לגרום לך להיות חולה.

מה באשר לנשמה?

ההמלצה ברורה: חסל סדר טעימות מהרצפה. חייבים לשמור על הגוף שלנו.

ואני התעוררתי לחשוב – ומה באשר לנשמה?

בואו נהיה כנים: האם אין לנו "כלל חמש שניות" מקביל שבו אנו משתמשים עבור השטח הרוחני? האם אנחנו לא מרשים לעצמנו מדי פעם לראות/ לשמוע/ לקרוא דברים שיורידו את הרמה הרוחנית או המוסרית שלנו? האם אנחנו לא מרגיעים את עצמנו בהבטחה שזה רק רגע חולף, הנאה חד-פעמית? כמה פעמים אנחנו מחשבים שזה רק חמש שניות, חמש דקות, חמש שעות..?

אולי זה נראה לנו בלתי מזיק, אבל זה יכול להיות הרסני. תמימות שאבדה לעולם לא תשוב. לא משנה כמה קצרה המעידה, החיידקים נצמדים לנשמותינו ועורכים פלישה חודרנית, ובדיוק כמו הנקניקייה על הרצפה, גם אנחנו כבר לא אותו הדבר.

אפילו חמש שניות שחולפות עלינו במעורבות בדברים לא נכונים, הן חמש שניות יותר מדי.