הניסוי החברתי שאומר את האמת בפרצוף

מכירים את ה"צנועים" האלה שכביכול לא יודעים לקבל מחמאות? אם כן, אז כאן זה לא המקרה. פשוט תנשמו עמוק, ותשאירו את הציניות בצד.

שיאה גלובר בת ה-18 עשתה ניסוי חברתי בבית הספר לאמנויות בשיקאגו בו היא לומדת, בו ביקשה לצלם עבור פרויקט שהיא עושה אנשים שאת חלקם הכירה, אך את רובם לא. כשהציגה את הפרויקט, תוך כדי שהיא מקליטה את המצולמים, אמרה שהיא מצלמת כל מה שהיא מוצאת אותו יפה בעיניה. על אף שגלובר טענה מאוחר יותר כי כוונתה המקורית לא הייתה לקבל את תגובתם של המצולמים אלא רק לצלם את מה שמבחינתה יפה, התוצאה הסופית סיפקה משהו שכנראה אף אחד לא ציפה לו.

המדהים בניסוי המרגש הזה הוא לראות כיצד אותם אנשים עטופי מגננות ושריון מברזל, פשוט פורחים (אפילו שחלקם מאוד מנסה לשמור על ארשת פנים אדישה) למשמע אותה מילה אחת פשוטה.

מה שעצוב בכל העניין הזה, הוא לראות עד כמה המילה הזו, שצריכה להיות בסיסית ולא על תקן נדירה, היא משהו לא מובן מאליו בעיניי אנשים, ויותר מכך כואב לראות כיצד חלק מהמצולמים חשבו שמדובר במתיחה או בבדיחה שמריצים עליהם, ושאין מצב שאכן אומרים להם משהו שכל כולו מבוסס על כנות טהורה. חוסר האמון שלהם המשולב בחוסר היגיון ממילה שכזו היכולה בכלל להיות מופנית כלפיהם – זה לא פחות משובר לב.

לצפות בסרטון ולראות נוער שמחייך ולא לגמרי מרגיש בנוח עם החיוך, מנסה להסתיר אותו כאילו מדובר במשהו שאינו מוכר לו – זה כואב ומרגש וקורע לב. אפשר לסכם את העניין בהרצאות, בקלישאות, בנזיפות – אך כל אלה יהיו מיותרים. מבחינתי – המסר עבר.