לדחות או לא לדחות
עצלות וחוסר ההחלטיות בביצוע משימות, גורמים לדחייתם עד אין קץ ● פתגם השוטים אומר "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים" ● אדם נבון מקבל על עצמו משימה ומבצעה ללא שהיות, בבחינת "ברוך אומר ועושה" ● חלק א
רגשות עזים הציפו בבת אחת את ליבם של הזוג המבוגר והחביב.
הגבר עמד על סולם גבוה, ממשש באצבעותיו את הבד האפרפר עם הפסים הלבנים שחצו אותו לאורך ולרוחב. זה הסגנון שבו התלבשו פעם, הוא נזכר בערגה באותם ימים, לפני 40 שנים.
כבר חודשים שאשתו דוחקת בו לערוך ביחד "נקיון פסח", וסוף סוף הוא התפנה למלא את רצונה, כאשר בינו לבין עצמו חשב: "בעל טוב עושה את רצון אשתו".
זה שנים שהם לא ניקו ולא סידרו את חלקו העליון של ארון הבגדים. הילדים פרחו ועפו להם מזמן מהקן, הנכדים לא נמצאים יותר מדי שעות מכדי שיגיעו עד לארון הגבוה, למעלה, וכך חלפו להם שנים על גבי שנים, בלא שיד אדם נגעה בבגדים שבארון העליון.
השנה הזאת החליטו לעשות סדר גם למעלה. הוא פתח את הדלת. החריקה הצורמת הייתה כמעין צפירת ברוך-הבא-אל-העבר. אל הנוסטלגיה המרתקת.
להחזיק את המכנסיים במקומן
הם העבירו את עיניהם מימין לשמאל, והתבוננו בהתרגשות בתכולה. עניבות רחבות כמפה, חגורות אמיתיות, שלהן תפקיד אחד בלבד, להחזיק את המכנסיים במקומן, וככה הן נראו.
על מסמר חלוד תלוי היה מבויש טופסן לעניבה, זכר לאותם ימים שבהם כל פריט היה תחום במקומו, שרוכי נעליים שיכולים לשמש כחבל מנוף. אח, היו ימים, הפטירו שניהם במקהלה. הוא הסיט את הכבודה ומאחור נתגלתה במלוא הדרה חליפת החתונה שלו. היא ואין בילתה. אח, כמה טוב להיזכר…
"תלבש אותה רגע אחד, בוא נראה". אמרה האשה.
"זה לא יעלה עלי".
"יעלה ועוד איך".
והוא, כבעל נאמן, נענה לבקשת רעייתו.
חליפת החתונה. שנים לבש אותה בשמחות ובאירועים חגיגיים. היא מתנוססת בכל התמונות שהונצחו בבריתות שערך לילדיו, עד הבר מצווה של הבן הבכור. ידיו בלשו בהתרגשות בכיסים, ואצבעותיו הכהות נתקלו בדבר מה. הוא נזקק ללחלחן כדי לשלוף את… פתקית הנייר הצהובה, שנשאה עמה ניחוח מוכר של… הסנדלר משכונתם הוותיקה.
הוא נזכר בערגה שפעם כל אימת שהבאת לסנדלר נעליים לתיקון זכית לקבל פתק צהוב ובו פורטה העבודה הנדרשת והעלות הכספית.
הפתק הצהוב הזה, ש"נח" בכיס החליפה עשרות בשנים והיה מוכתם בשיירי דבק נעליים, נשא בחובו חוב עתיק: "נעלי גבר. החלפת עקבים. תפירה קדמית. חיזוק חורי השחלת השרוכים. שלוש לירות. שולם". בשולי הפתק התנוססה חתימתו הססגונית של הסנדלר, משל היה מולך על חצי עולם.
"העיקר שהנעליים מתוקנות, לא כך"?
ראי, אמר לאשתו, "שנים חיפשנו את הנעליים לשווא ועכשיו מתברר ששכחנו אותם אצל הסנדלר. מסרנו אותן לתיקון, שילמנו, ופשוט שכחנו לחזור ולקחת אותן. איזה בושות, שנים רבות חלפו מאז, מי יודע אם הסנדלר הזה והעסק שלו עדיין קיימים? התרצי, רק 'בשביל הספורט', שנלך לשכונה בכלל ולסנדלריה בפרט לראות מה השתנה"?
הנהון קל של אשתו הספיק, ובלא אומר ודברים הוא פשט את חליפת החתונה, הניחה אחר כבוד בארון, והשניים עלו על אוטובוס המוביל אל שכונת מגוריהם הקודמת. השינויים שחלו בשכונה היו בולטים: עץ התות נכרת זה מכבר. מגרש הגרוטאות נושא על גביו דירות מגורים מעל דלתות זכוכית מבריקות, שבתוכן מתרוצצים קונים ומוכרים בערבוביה, וביתו של רב הקהילה הפך זה מכבר לחנות פירות וירקות מצליחה.
הם עברו ברחוב שלהם. כמעט לא זיהו את דירתם. הבניין הוקף מכל עבר בגזוזטראות מתכת, על גבו נישאו בחדווה עוד שתי קומות שזקפו חרטום עץ גדוש דודי שמש אל השמים, והגינה הנינוחה אותה טיפחו בחדווה, הייתה עתה מוקפת בחומות לבנים אפרפרים.
בקצה הרחוב עוד שכנה המכולת השכונתית, אך השלט המוכר עם הסמל של "שמן", התחלף זה מכבר בשלט ניאון מהבהב. הם לא אמרו דבר. כמעט הניפו את כפות ידיהם בתנועת השלמה של אכזבה, כשלמרבה ההפתעה והשמחה הם גילו כי הסנדלריה על מקומה עומדת.
אותו שלט, עם שגיאת הכתיב הנושנה, של הסנדלר שעלה מהיכן שעלה: "טיקון נעליים תוך שעתיים". תיקון, שמיקון, מה זה משנה", היה הסנדלר גונח בחיוך שהפך לסמלו, "העיקר שהנעליים מתוקנות, לא כך"?!
שעתיים. העיקר שתוך שעתיים הנעליים יטופלו.
הבעיה הייתה, שלא משנה מתי הגעת אל הסנדלריה, תדיר היה עונה: "עוד שעתיים, זה כבר מוכן". גם אם הפקדת בידיו האמונות את נעליך היחידות, כבר לפני 10 ימים תמימים. הכל ידעו, כי אם לא ימתינו בפתח חדרו ויעמדו לו על הראש, השעתיים הללו יתמשכו ויתארכו עד אין קץ. שעון החול של השעתיים תמיד החל לפעול מרגע שהתחלת לנדנד לו…
תגובות
(0)