לדחות או לא לדחות – חלק ב'

בשבוע שעבר סיפרנו על אדם מבוגר ששנים ארוכות חיפש אחר זוג נעליים שלו בעלות ערך רגשי גדול לו ולאשתו, ולפתע גילה שהוא שכח אותן (לפני כ-30 שנה) בסנדלריה בשכונה שבה הם גרו בעבר. מרחק הזמן לא הרתיע אותם והרצון "להיפגש" שוב עם הנעליים וגם גלי הנוסטלגיה שהציפו את ליבם, האיצו בהם לחזור אל אותה סנדלריה אגדתית.

הסמל המסחרי של מאיר הסנדלר בעל החנות היה "שירות", לפחות כך הכריז השלט שהתנוסס בחזית חנותו: "תיקון נעליים תוך שעתיים".

השאלה הנשאלת היא: מתי מתחיל שעון החול לתקתק?

הבעיה הייתה, שלא משנה מתי הגעת אל הסנדלריה, תדיר היה עונה: "עוד שעתיים, זה כבר מוכן". גם אם הפקדת בידיו האמונות את נעליך היחידות, כבר לפני 10 ימים תמימים. הכל ידעו, כי אם לא ימתינו בפתח חדרו ויעמדו לו על הראש, השעתיים הללו יתמשכו ויתארכו עד אין קץ. שעון החול של השעתיים תמיד החל לפעול מרגע שהתחלת לנדנד לו.

בהגיעם לשכונתם הישנה, גילו שהיא השתנתה ושודרגה ללא הכר, אבל להפתעתם ושמחתם הסנדלריה עדיין עמדה על תילה.

מה שהיה שוב כבר לא יהיה

זכרונות העבר הציפו את ליבם של בני הזוג המבוגר, והכניסה אל הסנדלריה הייתה מרגשת ביותר. שרפרפי העץ המהוהים כאילו המתינו רק להם. את גבם הדואב השעינו על הקיר המושחר והתבוננו בחיבה בפניו הקמוטות של סנדלרם החביב.

"מאיר'קה. אתה זוכר אותנו"?

"נו, בטח", אמר. "אתם ההורים של הילד שטבל את אצבעותיו בדבק הנעליים ומרח את פרצופו? נכון"?!

הם נזכרו בחדווה בימים היפים ההם, גלגלו עמו שיחה על הא ועל דא. והסכימו יחדיו, כי מה שהיה שוב כבר לא יהיה.

הנעליים כבר לא אותם הנעליים. הסנדלרים כבר לא אותם הסנדלרים, הילדים כבר לא אותם ילדים, הערכים הם לא אותם ערכים, והוא הוסיף בעגמומיות: "גם הלקוחות כבר לא אותם לקוחות. פעם היו מתקנים והיתה פרנסה טובה, היום זורקים וקונים חדש. הכל קר ומנוכר".

"מאירק'ה, אתה זוכר את הנעליים שהבאנו לך, פעם, פעם, פעם?", שאל הגבר והניח את הפתק הצהבהב על שולחן העבודה של  הסנדלר.

"ודאי זוכר", אצלי הזיכרון נשאר אותו דבר כמו שהיה. הוא סקר את ממלכתו בעיניו המזדקנות, הצביע על מדף גבוה, שנשא בגאווה את הנעליים לתיקון, ובתוכם אותו פתק: "נעלי גבר. החלפת עקבים. תפירה קדמית. חיזוק חורי השחלת השרוכים. שלוש לירות. שולם".

הוא זקף את גוו הרכון, שלף באחת את הנעליים הלא מתוקנות והפטיר בגאון: "תבואו עוד שעתיים"… מילה של מאיר זו מילה.

"ברוך אומר ועושה"

ידידיי היקרים, לכל אחד מאיתנו יש את הפתקים הצהובים שלו שתלה על לוח ליבו, עליהם רשומות הבטחות גדולות ונצורות שהבטיח לעצמו.

לעיתים מדובר בדברים שקיבלנו על עצמנו לעשות כדי לתקן את התנהגותנו, לשפר תהליכי עבודה, לבצע רה-אורגניזציה במחלקה וכו'. אך עצלות, "דחיינות", או חוסר ההחלטיות בביצוע גרם לדחייתם עד אין קץ.

פתגם השוטים אומר "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים". אך אדם נבון מקבל על עצמו משימה ומבצעה ללא שהיות, בבחינת "ברוך אומר ועושה".

מי שדוחה את משימותיו ל-"עוד שעתיים" אינו יכול לדעת כמה פתקאות צהובות יהיו סדורות לתפארת על שולחן עבודתו אך בלתי ממומשות.

בקצב המסחרר בו אנחנו נדרשים כיום לקבל החלטות, צריך לדעת "לחתוך" גם אם אין לנו את כל המידע שנראה לנו נדרש לכך, גם אם יהיו לנו "פקשושים". אסור שה-5% יקלקלו ל-95%.