להסתובב באושוויץ באמצעות טכנולוגיית מציאות מדומה

לנצח נשאל מה לגיטימי בהקשר לעיסוק בזיכרון השואה? ● בעידן החדש הזה, עלינו להגדיר ולברור מהם הצירים המרכזיים המצויים במהות הנושא, על מנת שאלו יקבלו ביטויי בכל פלטפורמת זיכרון שהעתיד יזמן

25/01/2018 13:36
ד"ר גילה אורן, ראש המחלקה לשיווק, פרסום ודיגיטל בבית הספר למינהל עסקים במכללה למינהל. צילום: עידן גרוס

יום השואה הבינלאומי המצוין השבוע, מזמן אפשרות לדון (שוב) באופן בו אנו שומרים את הזיכרון ובשאלה מה לגיטימי בהקשר לעיסוק בזיכרון השואה, או לפחות מה דעתנו באשר לשימוש בציניות בהומור ובטכנולוגיה בהקשר לזיכרון השואה

השימוש בטכנולוגיות רשתיות ומתקדמות דוגמת מציאות מדומה, אולי לא מצחיק – אבל בועט לא פחות.

לאורך השנים משום כיבוד זיכרון השואה או בשל כבודם של ניצולי שואה, התקבלו שורה של החלטות אומנותיות תרבותיות. המפורסמת שבהן היא אולי ההחלטה או המסורת שלא לנגן את יצירותיו של וגנר.

השימוש בהומור בהקשר לזיכרון השואה מלווה אותנו כבר שנים. הסרט "לאכול פיצה באושוויץ" (2008) – בו דני חנוך, ניצול שואה, מבקש להזמין פיצה לבארק/צריף שלו במחנה – מעמת אותנו עם המותר והאסור במרחב הזיכרון. הוא מעלה את השאלה האם בתור בעל תואר BA (בוגר אושוויץ) מותר לו להזמין פיצה למחנה.

ב-2010 ניצול שואה מאוסטרליה ומשפחתו (שלושה דורות) רוקדים בשורה של אתרי זיכרון את השיר I will survive ומעוררים דיון באשר לשאלה האם לרקוד באושוויץ זו "חגיגה של חיים וניצחון" או זילות של זיכרון השואה ושימורו.

לאחרונה קליפ חדש של שתי שחקניות בשם רג'י וסיג עוסק במסע לפולין. הן שרות ורוקדות בסגנון ראפ לצלילי שיר שמילותיו עוסקות בגסות במסע לפולין. המורה שולחת את התלמידים לעמוד בשורה במשרפות בעוד הבנות עצמן מוטרדות מהסלפי, הפיפי והרצון לאכול קינדר. לכל אלו מתלוות כמובן בדיחות שואה ושימוש יומיומי במונח שואה כמו שאומרת טלי ב-"רמזור" למנקה ש-'אם היא לא תבוא לנקות זה Holocaust', ורק השבוע אמרה לי מישהי שהמצב בחניה ממש שואה.

האם משקפי VR שיידמו גטו או תא גזים זה לגיטימי?

עכשיו פנינו לשאלות שמעלה הטכנולוגיה המאפשרת להקים מרחבים של מציאות מדומה בה יוכלו לבקר בגטו במחנה ריכוז ואולי אף במחנה השמדה. ולשאלה מהם גבולות הלגיטימיות של העיסוק בשואה ובזיכרון, והאם משקפי VR שיידמו גטו מחנה ריכוז או תא גזים הם לגיטימיים? האם הם מסייעים לשימור הזיכרון או שהם אקט מזלזל ואף משפיל שנעדיף לגנות.

ככל שחולף הזמן, זיכרון השואה והרלוונטיות שלו יעמדו למבחן. אנשים צעירים בארץ ובעולם, כבר לא יכירו ניצולים ולא יפגשו אנשים עם מספר על היד. המאה העשרים תיהפך להיסטוריה והשואה תהיה אירוע שהתרחש מזמן.

כבר עכשיו מתקיים מאבק על חלקו של זיכרון השואה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי היהודי והבינלאומי. מעמד השואה כדת האזרחית של ישראל נחלש ועמו גם הפופולריות של טקס החניכה האזרחי שמציע המסע לפולין.

על הזיכרון הקולקטיבי של הציבור מתחרים אירועים נוספים. מגזרים ותתי-תרבויות מבקשים נתח בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והבינלאומי. למשל בארצות הברית עבור צעיר יהודי אמריקני אירוע הטרור שהביא לנפילת המגדלים במרכז הסחר העולמי תופס נתח משמעותי מאד בזיכרון הקולקטיבי שלו. זה אירוע מכונן המשפיע על זהותו לא פחות מזיכרון השואה.

כיבוש נתח תודעה גדול ורלוונטי הוא בעל משמעות בהגדרת הזהות של הפרט ובמעורבותו החברתית והכלכלית בקהילה. למורת רוחנו, זיכרון השואה מצוי בתחרות על נתח התודעה של אנשים.

לצד אי-הנוחות שבהומור גס, או בהדמיה תלת-מימדית, ברור שזיכרון סטטי דינו לאבד את הרלוונטיות שלו. רק זיכרון דינאמי משתנה מתעצב ומעודכן יוכל להמשיך ולהיות רלוונטי. למעשה השימוש בהומור בועט, ביקורת נוקבת וטכנולוגיה מתקדמת – הם אלו שעתידים להבטיח את זיכרון השואה גם בשנים הבאות.

ככל הנראה יוקמו כאן חדרי בריחה מהגטו, ומרחבי הדמיה לחיים במחנה. תפקידנו בעידן החדש הזה להגדיר ולברור מהם הצירים המרכזיים המצויים במהות הנושא על מנת שאלו יקבלו ביטויי בכל פלטפורמת זיכרון שהעתיד יזמן.

הכותבת הינה ראש המחלקה לשיווק, פרסום ודיגיטל, בית ספר למינהל עסקים במכללה למינהל.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים