שלושה מיתוסים על ארכיטקטורות היברידיות בשימוש בענן

כתב: סטיבן אורבן, מנהל אסטרטגיה ארגונית, AWS.

התחלתי לפתח את נקודת המבט שלי על ארכיטקטורות היברידיות, כאשר הייתי מנמ"ר והובלתי מספר פתרונות עסקיים על גבי שירותי ענן.

חברות מאמצות טכנולוגיות ענן מסיבות רבות ושונות. מי שאימצו את הענן נהנו מגמישות מוגברת, עלויות נמוכות יותר, וכיסוי גלובלי. עבור מנמ"רים רבים, זה מסתכם ביכולתם לנתב משאבים יקרים מן הדברים שאינם מביאים עסקים, לדברים שכן עושים זאת. במילים אחרות, להעביר לענן את העבודה השחורה חסרת הבידול הקשורה לניהול תשתית, ולהתמקד בפעילות הקשורה בבניית המוצרים והשירותים המקדמים את המותג שלהם.

במצב הקיים, רוב ארגוני ה-IT – הקימו תשתית שהם מפעילים היום. אימוץ משמעותי של הענן הוא מסע שנמשך זמן. לאורך המסע הזה, חברות צריכות דרך לשמור על פעילות המערכות שלהן, ולהפיק את המירב מהשקעותיהן הקיימות.

כאשר חושבים על מסע ענן ארגוני חברות רבות משתמשות בענן וירטואלי פרטי (VPC) של AWS, וב-Direct Connect להרחבת התשתית המקומית שלהם עם AWS, כדי ליצור ארכיטקטורה היברידית. זו הארכיטקטורה ההיברידית שתמיד נראתה לי הגיונית, והצעד בו חברות רבות נוקטות בדרכן למקסם את יתרונותיהן מהענן.

מעבר לכך, השיחה סביב היברידיות הופכת מעט מסולפת. אני מזהה שלוש מגמות בפרשנות השוק, שנשמעות טוב בהתחלה, אבל קורסות כאשר "מתחילים לקלף את הבצל".

שלושה מיתוסים אלה הם:

מיתוס I: היברידיות היא יעד קבוע – "קבוע" היא מילה חזקה מדי לתיאור נקודת מבט זו. חברות גדולות עם מערכות ותיקות (Legacy) משמעותיות, יריצו ארכיטקטורות ענן היברידיות במשך זמן מה, בדרך כלל מספר שנים. המסע של כל ארגון לענן יהיה קצת שונה, וכולם יתקדמו בקצב שנוח להם. ובכל זאת, קשה לי לדמיין עתיד בו חברות רבות יפעילו מרכזי נתונים משל עצמן. זה יימשך כנראה יותר משלוש שנים, אבל אני בטוח שזה פחות מ-15. ישנם לפחות ארבעה גורמים אשר פועלים לקראת האצת המעבר הזה:

● יתרונות הגודל הכלכליים אותם משיגים ספקי ענן, ממשיכים לגדול עם האימוץ. יתרונות אלה מיטיבים עם צרכני ענן.
● קצב החדשנות מטכנולוגיות ענן הוא חסר תקדים.  AWS שחררה 722 שיפורים בשנת 2015, כמעט הכפלת קצב החדשנות בכל אחת משלוש השנים האחרונות.
● הטכנולוגיות עליהן מסתמכות חברות על מנת לנהל את עסקיהן (דואר אלקטרוני, פרודוקטיביות, HR ,CRM, וכו'), נבנות יותר ויותר על הענן.
● מספר הטכנולוגיות והעסקים שקיימים כדי לסייע לחברות לעבור לענן, הולך וגדל במהירות.

מיתוס II: היברידיות מאפשרת להעביר יישומים בצורה חלקה בין תשתית מקומית לבין הענן – על פניו זה עשוי להיראות אטרקטיבי, אבל יש פגם מהותי בהנחה זו. היא משערת כי לענן ולתשתיות מקומיות יש יכולות שוות. חברות עוברות לענן בזכות תכונות ויכולות שאין למרכזי הנתונים שלהן: גמישות אמיתית, אבטחה, המודל של "שלם רק עבור מה שאתה צריך ועבור מה שאתה משתמש בו", והזרם הקבוע של חדשנות.

מיתוס III: היברידיות מאפשרת לפצל את היישומים בצורה חלקה בין מספר ספקי ענן – חברות משתמשות במגוון פתרונות ענן שונים כדי לענות על הצרכים של העסק שלהן. זה כולל בדרך כלל שילוב של שירותי תשתית, כמו גם חבילות פתרונות הרצים במקום שונה ממרכז הנתונים של החברה (ולעתים קרובות על AWS). זה נשמע הגיוני ביותר. מנהלי IT צריכים לבחון את הבעיה שהם מנסים לפתור, ולבחור את הכלי הטוב ביותר כדי לעשות זאת תחת האילוצים שלהם.

מה שמפחיד אותי, הוא כאשר חברות נופלות למלכודת ניסיון של ארכיטקטורה בה יישום יחיד יעבוד ברחבי מספר ספקי ענן שונים. אני מבין למה מהנדסים נמשכים לכך – זה בהחלט הישג הנדסי להדביק עננים שונים כדי לעבוד יחד. למרבה הצער, מאמץ זה מכרסם בשיפורי פרודוקטיביות, שמלכתחילה היו מטרת הארגון במעבר לענן, ונראה כמו חזרה לנקודת ההתחלה.