השבוע שהיה

סדר היום הטכנולוגי-חברתי של הנשיא הבא

הנשיא החדש, ראובן ריבלין, שייכנס לתפקידו בחודש הבא, יעצב לעצמו סדר יום שאותו ירצה לממש ולקדם במהלך שבע שנות כהונתו. יש לקוות שאחד מהם יהיה קידום ההיי-טק והטכנולוגיה בחברה הישראלית, במובן הרחב ביותר שלהם.

שמעון פרס, הנשיא היוצא, עסק בתקופת כהונתו לא מעט בנושא זה. ריבלין יכול ללמוד ממנו שיעור אחד או שניים על כך. אצל פרס זה היה חלק מתפיסת עולמו הידועה לפיה שלום הוא פונקציה של כלכלה חזקה המבוססת על חדשנות, מדע וכמובן חינוך מגיל צעיר. בכל הזדמנות נאותה הוא דיבר על החשיבות של ההיי-טק, על ישראל כאומת סטארט-אפ. הוא הקפיד לפגוש, בארץ ובחו"ל, את ראשי התעשייה בעולם, החל מביל גייטס ועד למארק צוקרברג.

24 שעות לפני בחירתו של ריבלין נערכו מספר פאנלים בכנס הרצליה, שהראו קשר ישיר וכמעט בלתי ניתן לניתוק בין ההיי-טק לפערים החברתיים-כלכליים במדינה. חלק מהם דיברו על פערים בין ישראל הראשונה – זו של ההיי-טק, לעומת ישראל השנייה – האוכלוסיות החלשות, אותם אנשים שעובדים בארגוני ענק ומרוויחים גרושים בהשוואה לשכר האסטרונומי של הבכירים. יש גם את ישראל השלישית, שכוללת את החרדים, האנשים בעלי הצרכים המיוחדים, הקשישים, החולים ובני המיעוטים.

כל הדוברים הסכימו שישראל הראשונה לא יכולה להישאר אדישה ליתר החלקים במדינה והיא חייבת לקחת אחריות ולנסות לקרב את האוכלוסיות המוחלשות אליה. לא מפני שמישהו סבור שזהו באמת תפקידה של התעשייה אלא מפני שממשלות ישראל לדורותיהן עשו מעט מאוד בכיוון הזה, הרבה פחות מההבטחות. עומדת בפני ריבלין הזדמנות פז להיכנס בחלל הריק הזה, שאיש לא טיפל בו ברצינות עד היום, ולחבר בין ההיי-טק לרבדים האחרים של החברה הישראלית. להשתמש בחדשנות כגשר שיכול לחבר בין החלקים השונים של ישראל. מוסד הנשיאות יוכל להמציא את עצמו מחדש ולנקות מעליו את המדמנה שדבקה בו בבחירות האחרונות אם יפנה את תשומת הלב לרעיונות הללו ובעיקר אם ריבלין ילחץ על הגופים הרלבנטיים במדינה לעשות זאת.

אם יפעל כך, הנשיא החדש ימצא לא מעט שותפים לדרך מתוך התעשייה. הוא יראה מיזמים למען צמצום הפערים החברתיים, קידום החינוך הטכנולוגי, החזרת מדענים לישראל ובעיקר למען הקמת תשתיות פיזיות ותכנוניות, כדי לאפשר את צמיחתן של עוד חברות היי-טק ישראליות.

למען האמת, לא תהיינה לריבלין הרבה ברירות, אם באמת ירצה לצקת תוכן עכשווי לתפקידו. הנושא החברתי-כלכלי-טכנולוגי נמצא על סדר יומה של החברה בארץ ויגדל בצורה חזקה מאוד בשנים הקרובות. ישראל תצטרך לבחור האם היא רוצה להמשיך להיות מדינה עם פערים ועם שכבה קטנה יצרנית שבסופו של דבר תקרוס, או שהיא רוצה להמשיך ולממש את החזון הציוני ולשלב אותו עם טכנולוגיה וכלכלה בריאה, שמבשילים את הקרקע ליותר שלום וביטחון.

אומרים שלכל אחד בתפקיד חדש מגיעים 100 ימי חסד. לאור התפקיד הגדול שהוטל כאן על כתפיו של הנשיא החדש, הוא יזדקק להרבה יותר מ-100 ימים. אם הוא יצליח בכך – הסבלנות תשתלם.

הספרים הדיגיטליים: האיום שלא התממש

שבוע הספר העברי שהחל השבוע מתקיים גם הפעם בצל האיום הטכנולוגי על הספר המודפס. מנתונים שפרסם איגוד המו"לים האמריקני AAP וצוטטו באתר של הבלוגר עמי סלנט עולה כי כמעט רבע ממכירות הספרים ב-2013 בוצעו דרך מכשירים דיגיטליים. מדובר בקפיצה מדהימה לעומת 2002, אז עמד הנתון על 0.5%. תחזית נוספת הא שבתוך כמה שנים, לכל אמריקני חמישי יהיה קורא ספרים דיגיטליים.

אולם, מצד שני, הנתונים העדכניים מראים שתעשיית ההוצאה לאור בדפוס הקונבנציונלי רחוקה מאוד מלקרוס. עובדה היא שבישראל מתפרסמים מדי שנה אלפי כותרים חדשים, למרות ועל האף האיום הדיגיטלי. ב-2012 נרשמו בספרייה הלאומית 7,487 ספרים חדשים – יותר מ-1,000 מאשר ב-2011, אז עמד הנתון על 6,302 ספרים. עדיין אין נתונים ל-2013, אבל סביר להניח שהפרופורציות לא השתנו בהרבה.

גם על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האיום הדיגיטלי על ענף ההוצאה לאור לא ממש משפיע ובשנת 2013 חלה ירידה של קצת יותר מ-1% בהוצאה לאור של ספרים. אמנם יש ירידה ברווחיות של המו"לים, בתי הדפוס ויתר הגורמים שקשורים בהדפסת הספרים, אבל ברור שהסיבה אינה רק הטכנולוגיה, אלא מבנה שוק שדורש תיקונים ושינויים. ענף הדפוס בישראל נחשב, על פי כל המדדים, יציב. העתיד שלו אמנם קצת לא ברור, אבל הוכח כבר שמי שידע להיערך בזמן לשינויים הטכנולוגיים והבין לאן הולך השוק הצליח לשרוד.

השורה התחתונה: לכולם ברור שתעשיית הספרים תעבור שינויים, בעיקר בגלל הבדלים בקרב צרכני הספרים. הצעירים כבר מזמן הפסיקו לקרוא ספרים, אולם המבוגרים יותר עדיין כאן וימשיכו לפרנס את המו"לים עוד הרבה שנים.