המדיום הוא המסר, לא הבעיה

נחום ברנע כתב במאמרו בסוף השבוע בידיעות אחרונות שפייסבוק (Facebook) מזכיר לו בית שימוש שאין לו בור יציאה וכל מה שנכנס אליו עובר לרשות הרבים ויוצר סירחון. ברנע כתב את הדברים האלה בהתייחסו לגל ההסתה שהציף את הרשת החברתית בעקבות פרשת חטיפת הנערים הישראליים ורצח הנער הפלסטיני משועפאט. הוא אף נתן לקוראים שיעור קצר בעיתונות: "דברים שלא היו עוברים אף עורך בשום עיתון מתפרסמים ללא צנזורה, ללא שום בקרה ובתהודה ענקית".

הרקע לבהלה הפעם, למי שאינו בקי בפרטים, הוא עשרות אלפי הפוסטים והתגובות האלימים והגזעניים שכתבו גולשים משני הצדדים ושטפו את הרשת, ובפרט את פייסבוק. מצד אחד היו פלסטינים, חלקם אזרחי ישראל, שהזדהו עם החוטפים ולא היססו לכתוב על כך בקיר שלהם. אחד השיאים היה בדמות דברים שכתב סטודנט בטכניון, ששיבח את החוטפים ואת הפעילות של "ההתנגדות" הפלסטינית. מנגד, התמלאה הרשת בתגובות מצד גולשים רבים, חלקם מהימין הקיצוני, במקביל להפגנות שנערכו בעיקר בירושלים.

ברנע לא היחיד שגילה שהתקשורת הממוסדת, שהוא ממוביליה, כבר אינה הפלטפורמה הבלבדית לתגובות על האירועים ולהבעת חופש הביטוי. הקלות הבלתי נסבלת של החיבור בין המקלדת לאינטרנט, המאפשרת להתחבר לכל רשת חברתית ולהשחית מילים, לא נולדה אתמול וגם לא תמות כל כך מהר.

בימים האחרונים עסקו מרבית אמצעי התקשורת בשאלות כיצד הגענו עד הלום, האם צריך ואפשר בכלל לתבוע את הכותבים על הסתה (במיוחד את הכותבים הערבים) ובכלל, מהם גבולות חופש הביטוי. ההיסטריה הזו מזמינה את התגובה הלקוחה מהסלנג הישראלי: "בוקר טוב אליהו". או, במילים אחרות: "עכשיו אתם מתעוררים? איפה הייתם עד כה?"

ד"ר יובל דרור מבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל היטיב להגדיר את המציאות בראיון לקול ישראל, באמרו שמי שמשמיע כעת קולות זעזוע משתייך לאחת משתי קטגוריות: או שהוא חי בעולם אחר, מנותק מהמציאות, או שהוא מיתמם.

כאן מגיעים לנקודה המרכזית, שעלולה להתפספס בדיון הציבורי שמתפתח: הרשת החברתית היא אחת התוצאות של התפתחות הטכנולוגיה, שמאפשרת רחבי פס מהירים ויכולת התקשרות בין בני אדם באופן שלא היה מוכר עד כה. מדובר בפלטפורמה טכנולוגית שכל אדם יכול להתחבר אליה ולקבוע מי תהיה קבוצת ההתייחסות שלו. לא במקרה, המקום שבו אנשים כותבים את דעותיהם נקרא "קיר". אין בזה חדש. מאז המצאת הכתב ומשחר ימי הדמוקרטיות, אנשים הביעו את דעתם בכתב בכל מקום שהתאפשר להם. הם פרסמו פלקטים על קירות ברחבי הערים, כתבו מכתבים בעיתונים ובכתבי עת, העלו לדרגת על את תרבות הטוקבקים ועכשיו הם מנצלים את המדיה החברתית כדי להביע את דעתם. בכל הזמנים אפשר היה למצוא דברי הסתה, שקרים וחצאי אמיתות, לצד דברים שנעים לקרוא ולדעת. גבולות חופש הביטוי התרחבו וקיבלו עוצמה חזקה יותר.

הדבר המטריד: הוויראליות
השאלה האם כתיבת פוסט בפייסבוק שיש בו בגדר הסתה ולכאורה עבירה על החוק מחייבת ענישה מיוחדת בגלל המדיה שהוא נכתב בה היא שאלה משפטית מורכבת. חופש הביטוי נועד לאפשר להביע דעות של אנשים שלא מסכימים עם דעתם, סולדים מסגנונם אבל נלחמים כדי לאפשר להם להתבטא.

טכנית, כותב הפוסט מפיץ אותו לקבוצה מוגבלת של "חברים". אלא שהאפקט המאיים והמטריד הוא הוויראליות של אותו פוסט, שיכול להגיע למאות אלפי זוגות עיניים.

האם גם אלה שקראו את הפוסט ועשו לו Share הם עבריינים או שמא רק מעלה הפוסט? האם הכותב יכול לטעון שהוא כתב אותו לחברים בלבד ולא במדיה ציבורית? ספק אם יש למישהו תשובות מהימנות. מה שכן, אנחנו שומעים על כל מיני טרמפיסטים שממהרים לנצל את הבהלה והתגובות הרבות כדי להצר את חופש הביטוי ולפגוע בדמוקרטיה. מדובר בפגיעה באיזון העדין, הדק, הרגיש ביותר, שעליו צריכים כל שוחרי הדמוקרטיה לשמור, בין אם מימין או משמאל.

איפה נמצא הפתרון? בהסברה, בחינוך מגיל צעיר נגד הסתה, נגד גזענות, חינוך לשפה תרבותית ולשיח אנושי בין גולשים. פייסבוק לא המציא את כל אלה, הוא רק מעצים את חוסר הסובלנות שקיימת ממילא בחברה הישראלית, את תרבות הדיבור הנמוכה וחסרת הנימוס, שמובילה לאלימות שמתפרצת בכל מקום: ברחוב, בבארים בלילות שישי, בתור לאוטובוס ועל הכביש.

בנוסף לחינוך בסיסי, יש להגביר את המודעות והחשיפה לרזים הנסתרים של המדיה החברתית. חלק גדול מההיסטריה שנוצרה סביב התגובות בפייסבוק נובע מחוסר ידע וחוסר הכרת המדיה. ישנו איזו בון טון של אנשים שמתגאים כי הם לא מחוברים לפייסבוק בגלל הרמה הירודה, לדבריהם, של מה שנכתב שם. אין חובה להתחבר לרשת החברתית, אבל אל למי שלא שם להפנות את האצבע המאשימה לפייסבוק. המדיום הוא המסר, אמר מרשל מקלוהן, אבל הוא בשום פנים ואופן לא הבעיה.