הפצת סרטוני זוועה – האם זה חוקי?

מזה יותר משבוע מסעיר את הרשת סרטון שהעלו אנשי דאעש – או, בשמו החדש של הארגון, המדינה האסלאמית – בו נראה אחד מהם עורף את ראשו של העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי. רשתות הטלוויזיה אמנם לא הראו את העריפה עצמה, אולם כל מי שיש לו מקלדת יכול להיכנס לרשת ולראות אותה.

העורף היה ככל הנראה אזרח בריטי בעל מבטא קוקני. בבריטניה מנסים להילחם בצפייה בסרטונים הללו. מוקדם יותר החודש מסר הפיקוד ללוחמה בטרור של משטרת לונדון הודעה לפיה "ברצוננו להזכיר לציבור שצפייה, הורדה או הפצה של חומר קיצוני בשטח בריטניה עשוי להוות עבירה על תקנות הטרור". לפי ההודעה, מי שמשתף את הסרטון מבצע עבירה של "הפצת חומר קיצוני".

הרשויות בישראל לא הוציאו הודעה דומה וניכר שעל אף שהחוק בארץ מבוסס במידה רבה על החוק הבריטי, עוד מימי המנדט, הוא לא זהה בהקשר הזה למצב החוקי בממלכה.

עו"ד נועם קוריס

אמנם, בחוק העונשין הישראלי קיימים איסורים שונים שיכולים לחול על פרסום סרטוני זוועה אלימים שכאלה בנסיבות שפורסמו (למשל, לפי סעיפים 103 או 114ב ו-ד), אך החוק בישראל דורש שהפרסום ו/או ההפצה ייעשו בכוונה או במטרה לגרום לנזק. מבלי לגרוע מהבעייתיות המוסרית שעולה מפרסום ושיתוף שכזה, הרי שהגולשים הישראלים אינם צריכים לחשוש שעברו עבירה פלילית אם צפו בסרטון מעין זה ואפילו אם שיתפו אותו.

אולם, יש מצב אחד בו ייתכן שצפייה או שיתוף הסרטון היו מהווים עבירה על החוק – אם הטקסטים הממרידים שישנם בו היו מופנים נגד מדינת ישראל ולא נגד ארצות הברית. או אז, היו רשויות המדינה יכולות לראות בכך משום עבירה על סעיף 134(ג), שקובע שהמחזיק, ללא הצדק כדין, פרסום שיש בו כדי להמריד, דינו מאסר שנה אחת. פרק זה בחוק העונשין אינו מחייב כוונה ומסתפק ביסוד נפשי מסוג רשלנות בלבד.

במידה דומה, ייתכן שאילו העיתונאי קורבן עריפת הראש היה אזרח ישראלי, ניתן היה למנוע את הפרסומים המזוויעים לאור האיסור החדש לפי חוק איסור לשון הרע והאיסור הקבוע בסעיף 2(4)(א) לחוק הגנת הפרטיות. אלה אוסרים פרסום תמונות של פצוע או הרוג בנסיבות שעלולות לגרום למבוכה ושניתן לזהות בהן את הקורבן.

בינתיים, ההחלטות על שיתוף סרטוני הזוועה שמפיצים ארגוני הטרור נשארות כפופות להחלטת הגולשים, לפי גישת המוסר האינדיבידואלית של כל אחד מהם. אלא שיש גם את תנאי השימוש של הרשתות החברתיות השונות, בהן מופצים הסרטונים. לפי תנאי השימוש של פייסבוק (Facebook), למשל, נראה שאסור לגולשים לפרסם או לשתף בה סרטונים אלימים מסוג זה, ואלה יוסרו ככל שקיומם יובא לידיעת הנהלת הרשת החברתית.

יצוין שלהבדיל מהחוקים הפליליים, שקובעים שפרסומים אסורים שכאלה הם עבירה פלילית, הרי שהאיסור לפרסם אותם בפייסבוק הוא איסור אזרחי בלבד. בעצם, מדובר בחיוב חוזי מול פייסבוק שנוטל על עצמו כל גולש שנרשם לאתר ואישר את התקנון שלו.

בסיכומו של דבר, מהדברים ניתן ללמוד שלפחות לפי שעה, מעדיפות הרשויות בישראל בדרך כלל שלא להפעיל את החוק הפלילי בקשר עם פרסומי זוועה ולהותיר את עבודת הסינון וההסרה להתחייבויות חוזיות, למשתמשים עצמם ולהנהלות של פייסבוק ושל הרשתות החברתיות האחרות.

הכתוב אינו מהווה ייעוץ משפטי.