הקיטורים הצודקים על הקטר שנעצר
הממשלה שמקשה, החינוך הטכנולוגי הקלוקל והעובדה שלאף מפלגה אין תוכנית לפתור את הבעיות מעידים שבכל הקשור לקטר המקרטע של המשק, מה שהיה הוא שיהיה - גם אחרי הבחירות
התעשיינים, מכל מגזרי המשק, מצטיירים כמי שבוכים ומתגוננים – עובדה שמרגיזה אותם באופן מיוחד. במקום להיות הפתרון לבעיה הם הפכו להיות הבעיה עצמה. המחאה החברתית מ-2011 הפכה אותם ליעד נוח להוצאת כל התסכולים של אזרחי המדינה, במקום שהם יופנו למי שאחראים למציאות העגומה שבה אנחנו חיים: הממשלה והעומד בראשה, בנימין נתניהו.
אבל אלה לא סתם קיטורים. הנשיא החדש ישן של התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, כינס אתמול (ד') מסיבת עיתונאים שבה הציג נתונים שמציירים תמונת מצב עגומה ביותר של המשק הישראלי. המסר העיקרי של ברוש הוא שהמדינה לא יכולה לחכות עד אחרי הבחירות, עד שיקימו ממשלה ויציגו תקציב חדש.
מערכת הבחירות עוסקת, נכון לעכשיו, בעיקר באנשים ובאגו. סופרים את כמות הנשים והמזרחיים בכל רשימה, וכמובן עוקבים אחר מצעד הבכירים בדרך לחקירות. אף אחד עדיין לא הציג אג'נדה סדורה, שעוסקת בבעיות הבוערות של המשק, כמו המשבר החריף בהיי-טק. עד היום הוא היה הקטר של המדינה, אולם הנתונים, גלויים וברורים, מראים שהוא הולך ועוצר. האגדה ששמה היי-טק הולכת ונמוגה. מאז 2008 חלה שחיקה מתמדת בייצוא, השווקים הקשים בעולם פגעו גם בחברות הישראליות המייצאות לחו"ל והממשלה בארץ לא נותנת להם רוח גבית. להיפך, היא מקשה עליהן בכל מה שקשור לגיוס משאבים לצורך הייצור: ציוד, תשלומי מס, ארנונה, שכר גבוה וכמובן פיחות מתמשך של השקל. המהנדס הישראלי כבר מזמן אינו אטרקטיבי מבחינת עלויות. הוא אמנם ניחן במוח מבריק, ששווה הרבה ללא מעט חברות, אבל גם להן יש קווים אדומים שמעבר לזה הן לא מוכנות לשלם.
שקף אחד שקף הקדיר יותר ויותר את מצב הרוח בחדר בו נערכה מסיבת העיתונאים. ההיי-טק כבר לא צומח כמו שהיה פעם, יש פיטורי עובדים והחמור מכל – היקף ההשקעות הולך ויורד. הנתון הציני והמצמרר ביותר הוא שהמצב הגרוע הזה יכול היה להיות חמור יותר אילו הממשלה לא הייתה מאשרת לאינטל (Intel) את המענק שיאפשר הקמת מפעל נוסף בקריית גת.
ביתר הענפים, שיעור ההשקעות של התעשיינים בטכנולוגיה ובאוטומציה הולך ופוחת. ברוש הדף את הטענה לפיה אין מספיק מודעות בקרב התעשיינים לחשיבות הטכנולוגיה ואמר כי התועלות של השקעה בציוד מודרני ידועות אבל לחלק גדול של התעשיינים, בעלי מפעלים קטנים ובינוניים, אין את המשאבים לכך. גם במקרה זה הממשלה לא מקלה עליהם את החיים. עלויות הייצור שלהם הולכות וגדלות.
אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר
גם לגבי המשאב היקר ביותר, כוח אדם, אין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. תעשיית ההיי-טק מגייסת 8,000 מהנדסים בשנה. זה נחמד אבל לא מספיק. מפעלים שמשקיעים בציוד ובאוטומציה של תהליכים לא יכולים להפעיל אותם, כי אין כוח אדם מתאים. החינוך הטכנולוגי עדיין תקוע בחצר האחורית של מערכת החינוך ושורה של פעולות מבורכות שנעשו בשנים האחרונות, כמו תוכנית טו"ב (טכנאים לבגרות), תניב פירות לתעשייה בעוד תשע שנים לפחות. כרגע אין לכך מענה חלופי.
אם כל הצרות והבעיות היא הרגולציה ההולכת וגדלה בישראל, בניגוד למגמה באירופה, שם היא צומצמה עד למינימום. אצלנו מדברים על הרע שבביורוקרטיה, בעיקר הפוליטיקאים, אבל בפועל הם לא עושים שום דבר על מנת לצמצם אותה.
ובכלל, חוסר המשילות, חוסר היציבות השלטונית היא האויב הגדול של כל תעשיה, ובוודאי של תעשיית האלקטרוניקה וההיי-טק. אי אפשר לתכנן תהליכים ארוכי טווח, שהם המאפיינים של כל תעשיה, כאשר בכל שנתיים-שלוש מתחלפת ממשלה, מה שאומר חצי שנה של הקפאה כמעט מוחלטת של תקציבים. בנוסף, עד שנכנס השר החדש ולומד את הנושאים, הוא צריך להתחיל להתכונן לבחירות הבאות.
כאמור, אף לא אחת מהרשימות שרצות בבחירות נותנת בינתיים מענה לבעיות הללו. מפלגות שרוצות לקחת חלק בשלטון לא חשבו על אג'נדה שמתייחסת אליהן אפילו ברמז.
אי אפשר להשתחרר מהתחושה שגם אחרי ה-17 במרץ, שום דבר לא ישתנה. האנשים שיישבו על כסאות השרים או חברי הכנסת אולי יתחלפו, אבל התפיסה הבסיסית, שלא רואה בתעשייה, בטכנולוגיה ובאנשים את היעד המרכזי, שבעזרתו ניתן לפתור את הבעיות, עדיין מושרשת עמוק. הנבחרים החדשים והישנים רצים לכיסא ולבית הנבחרים המחומם בירושלים, שמנותק כיום מהמציאות יותר מאשר בכל עידן אחר.
אפשר כמובן לשנות את זה אם כל אחד מאיתנו יתייחס ברצינות לפתק שהוא מטיל ב-17 במרץ, וייעד אותו כדי להביא לשינוי אמיתי במשק ובחברה, ולא רק לשינוי של הפרסונות שמאיישות את משרדי הממשלה והכנסת.
מר קונפורטס היקר, צר לי שאיני יכול להסכים לקביעותיך במאמר. מדינת ישראל אינה עוד מדינה סוציאליסטית ומתקיים בה משק חופשי ולא כל מימון אמור להגיע מהממשלה על חשבון משלם המיסים ובעלי מניות התעשייה יצעדו עם חיוך כל הדרך אל הבנק. מר ברוש אכן, מתבכיין בלשון המעטה. ראשית, ייעוד מערכת החינוך להקנות השכלה כללית בין תחומית לכלל אזרחי המדינה ולא לממש צורך בן חלוף של חינוך בדגש על הכשרה טכנולוגית, כי גם המקצועות האלה יגיעו בסופו של דבר לרוויה. שנית, חברות מובילות במשק (נס, מטריקס, מל"מ) בתחום התעשייה הטכנולוגית מקיימות, בלאו הכי, רשתות הכשרה משוכללות שיכולות לאפשר לבעלי מקצועות חופשיים לעבור הסבה והסמכה, אלא שמחירי ההכשרה בחברות, בטכניון ובמכללות גבוהים והתעשייה צריכה להוביל הורדתם, או ביטולם, על ידי השקעה בהכשרה כתשומה ולא ע”י פנייה לממשלה. כיום המגמה בתעשייה היא מערכות מוכוונות תוכנה, כאשר תעשיית החומרה מצטמצמת וחברות שמתמחות בפיתוח וייצור חומרה מפטרות אלפי עובדים ברחבי העולם ומה שעוד מייצרים הרי מיוצר בסין ובעלי מקצוע בשרשרת פתוח החומרה מובטלים גם בארץ והתעשייה נמנעת להכשיר אותם ולקלוט אותם מחדש, בשל אפליית גיל או צורך בהכשרה. בוודאי ידוע לך, שחלק ניכר מתעשיית התוכנה ושירותי התמיכה הטכנולוגים, במדינה מבוסס על ההכשרה הייעודית בצה"ל, של אנשים שהגיעו ממגמות שונות בלימודיהם התיכוניים ונמצאו מתאימים לכך וזה מוכיח שאפשרות זו היא ברת ביצוע. לסכום, כאשר אני רואה את ההכנסות של חברות הייטק מאקזיטים והנפקות, 15 מיליארד דולר בשנת 2014, אין אלא לתמוה על דבריו של מר ברוש וגם של מר ינאי בנושא ולקבוע שאוזלת היד בנושא התעשיות הטכנולוגיות היא של קברניטי התעשייה, שמנסים למקסם רווחים על גב משלמי המיסים ולא של קברניטי המדינה.