מי צריך חברות רב לאומיות בישראל?

פרופ' ירון זליכה, כלכלן נחשב ומומחה שהיה החשב הכללי של משרד האוצר, הביע בראיון לאנשים ומחשבים עמדה קיצונית יחסית בכל מה שקשור לפעילותן של חברות רב לאומיות בישראל. יש לזכור שהחברות האלה, כמו אינטל (Intel) וטבע, מפתחות, מייצרות ומייצאות רבות בישראל וממנה.

עמדתו של פרופ' זליכה היא חד משמעית. הוא קובע כי שיטת הסבסוד של ממשלות ישראל לחברות אלה, כולל הטבות מס, היא חסרת תקדים ופוגעת ביצואנים המקומיים הקטנים יותר. אלה, לדבריו, יכולים לייצא הרבה יותר, אבל נאנקים תחת שער הדולר הנמוך והעדר משאבים וכוח אדם.

פרופ' זליכה אומר שאסור לפחד מהאיום שהחברות הגדולות הללו יעזבו את הארץ, משתי סיבות: ראשית, מאחר שאין להן לאן ללכת, כי במרבית המדינות בעולם שיטת הסבסוד השתנתה מזמן. שנית, המוח האנושי והיתרון של ישראל בתחום קורצים להן והן מוכנות לוותר על הרבה דברים כדי "לזכות" בו. לדעת זליכה, אם המשאבים שמופנים לאותן חברות יושקעו בחברות ישראליות, ביצרנים קטנים ובינוניים, נגיע לאותה התוצאה, אם לא טובה יותר. מדינת ישראל, הוא אומר, קונה בכסף את הגידול בייצוא ואת התעסוקה, ומדובר במצג שווא.

ההקשר בו פרופ' זליכה אומר את הדברים פוליטי לחלוטין. הוא היה שותף לכתיבת המצע הכלכלי של מרצ בבחירות הללו. הוא גם לא היחיד בשדה הפוליטי שמביע עמדה זו: ח"כ שלי יחימוביץ' מהמחנה הציוני הביעה אותה כמה וכמה פעמים, בכל דיון בו השתתפה ונדונו המענקים לאינטל כאשר זו בונה בארץ מפעל חדש. גם ח"כ יאיר לפיד מיש עתיד רכב על הגל הזה בבחירות הקודמות ומיד עם כניסתו לתפקיד שר האוצר, כאשר דרש לגבות מס ריאלי מהחברות האלה, ובמידה מסוימת הצליח. האווירה ששררה סביב הוויכוח העמידה באור לא חיובי את החברות הרב לאומיות – דבר שהיה למורת רוחן, במילים עדינות.

מהצד השני

השיח סביב החברות הרב לאומיות והיחס של המדינה כלפיהן קיים כבר שנים רבות. לדעתו של זליכה שותפים לא מעט כלכלנים ופקידים במשרד הכלכלה והאוצר. הם מיישמים את דעתם בקיום משא ומתן עיקש ומתמשך עם נציגי חברות כמו אינטל, במטרה למזער את הנזק, להשקפתם.

בסיבוב הקודם, ניהול הסיכונים שלהם היה שגוי ואינטל בחרה להקים מפעל חדש באירלנד ולא בקריית גת. האם במקום זה קמו מפעלים אחרים בישראל שלא על ידי אינטל? כמובן שלא.

מנגד, מנהלי חברות היי-טק ואנשי טכנולוגיה טוענים כי הבעיה המרכזית של מדינת ישראל היא שיש בה מעט מאוד חברות כמו אינטל, אפלייד מטריאלס (Appleid Materials) וכעת אפל (Apple), שפותחת בישראל מרכז ענק. על פי נתוני איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, הייצוא של החברות הללו תורם מחצית מכלל ייצוא ההיי-טק הישראלי, שנמצא בקיפאון כבר כמה שנים. אם החברות האלה ילכו יקטן עוד יותר הייצוא, שהוא מנוע הצמיחה הראשי של המשק הישראלי.

המתנגדים להשקפת עולם זו מציירים תמונה אחרת מזו שפרופ' זליכה מצייר. ראשית, הם טוענים, יש את עניין התעסוקה. החברות הגדולות שפועלות בישראל מעסיקות כמה עשרות אלפי עובדים בצורה ישירה ומספקות תעסוקה לעוד אלפי משפחות, במה שקרוי האקו-סיסטם, המשפיע על מגזרי משק רבים. שלא לדבר על רכש הגומלין שאותן חברות מבצעות בישראל כחלק מהסכמים הדדיים – רכש שחוצה את כל מגזרי המשק ונחשב לאחד משיתופי הפעולה הפוריים ביותר של ישראל עם חברות זרות.

מנהלי חברות ההיי-טק, שסירבו להגיב ישירות לטענותיו של זליכה, מטילים ספק במשוואה שהוא יצר: פליטה של עשרות אלפי עובדים למעגל העבודה והבטחה שרובם ייקלטו בתעשיות המקומיות. גורם בכיר בתעשייה אמר שהוא ישמח אם זליכה יכיר לו את החברות האלה. הוא לא שמע עליהן.

נקודה נוספת קשורה בהיבט הכספי: תמורת הכסף שהמדינה כביכול מסבסדת, היצרן הבינלאומי משקיע הרבה יותר – הן בייצור והן בתעסוקה של עובדים. אם נחזור לדוגמת אינטל, הרי שמצב התעסוקה בקריית גת היה הרבה יותר חמור לולא המפעלים המתוחכמים שלה שם. כך אפשר להגיד גם לגבי החברות האחרות.

ברמת המקרו כלכלה, אומרים המתנגדים לגישה של זליכה, יכול להיות שהוא צודק. אבל במציאות הישראלית הבלתי אפשרית אמירה לפיה כל אלה שיפוטרו מאינטל, למשל, ימצאו עבודה בתעשיות המקומיות היא בגדר חלום, על גבול הפנטזיה.

היבט נוסף שראוי לדיון אם וכאשר הנושא יגיע לשולחן מקבלי החלטות הוא ההון האנושי שלנו, שהוא הסיבה העיקרית להגעתן של החברות הרב לאומיות לכאן. כאשר החברות שוקלות אותו אל מול ההשקעה שהן צריכות לעשות, לרוב היתרון האנושי גובר. במפת הטכנולוגיה העולמית, ישראל נחשבת לשוק יעד קטן ביותר. אנחנו משקיעים וצורכים פחות מחצי פרומיל מסך כל תעשיית ההיי-טק העולמית. לכן, העובדה שענקיות טכנולוגיות בכל זאת מחליטות לייצר ולפתח כאן צריכה להוביל אותנו לחשיבה שונה מאשר בדיקת עלות-תועלת לגבי הכסף בו אנחנו מסבסדים אותן.

זאת ועוד, הפעילות של החברות הללו מגבירה את המימד הגלובלי של ההיי-טק הישראלי, כולל של הסטארט-אפים שהביאו להכרה בישראל כאומת סטארט-אפ.

השורה התחתונה: החוק לעידוד השקעות הון עבר הרבה מאוד רביזיות מאז קום המדינה. מותר לכנסת ולממשלה לעדכן אותו מדי פעם, אבל אסור לשדר מסרים של "לא אכפת לנו אם תלכו מפה". אף אחד לא מבטיח שאת הבניינים הנטושים בקריית גת יאיישו יזמי היי-טק ישראלים ושהם יוכלו לספק תעסוקה לעשרות אלפי משפחות.

לסיום, עוד עצה קטנה לטובת כולנו: צריך להוציא את הוויכוח הזה אל מחוץ לשיח הפוליטי, כי זה הדבר שהכי הרבה מלחיץ את החברות הרב לאומיות והן בורחות ממנו כמו מאש.