הכיתה הדיגיטלית והגורם האנושי

התקשוב במערכת החינוך עבר כברת דרך ארוכה מאז החלו לדבר עליו, אולם יש עוד הרבה מה לעשות – זה המסר שעלה מכנס Edutech של אנשים ומחשבים שהתקיים ביום ה', זו השנה השנייה ברציפות.

ההתקדמות הייתה בשני ראשים מקבילים: מצד אחד החינוך הטכנולוגי עצמו, המכשיר את דור המהנדסים והיזמים של העתיד, ומצד שני מה שדרוש כדי שהוא ייצא לפועל – הטמעת מערכות למידה ממוחשבות בתוך בתי הספר. למהלך הזה קוראים הכיתה הדיגיטלית.

שרי החינוך האחרונים, גדעון סער ושי פירון, הקצו לצורך העניין תקציבים לא מעטים. בתי ספר קיבלו אור ירוק להתחיל להיערך לעידן החדש, מורים נשלחו להשתלמויות וחזון התקשוב החל לקרום עור וגידים. לאט מדי, כמקובל במקומותינו, אבל לפחות רואים את האור בקצה המנהרה. גם רשתות החינוך המקצועיות עמל ואורט עלו על העגלה והתחילו ליישם את החזון.

השינוי נובע גם מהעובדה שההתנגדות להכנסת הטכנולוגיה לכיתה הולכת ופוחתת. המנהלים ומקבלי החלטות הפנימו את העובדה שאי אפשר לעצור את המהפכה והמורים מודעים היטב לכך שהטכנולוגיה לקחה מהם את אחד הנכסים העיקריים שלהם – הבלבדיות על העברת הידע. הם יודעים שעליהם לעשות צעדים רבים כדי להתחבר לילדים, שחיים בעולם דיגיטלי אולם בבית הספר נחשפים ליום האתמול, שכבר לא רלבנטי עבורם.

ההון האנושי – האתגר המרכזי

בתוך התובנות הללו נמצאים הצד האנושי והצד הטכנולוגי. האחרון ניצח בגדול. בעשרות בתי ספר ברחבי הארץ ניתן לראות לוחות חכמים, מקרנים, תלמידים ומורים שלומדים ומעמיקים באמצעות תוכנות ייעודיות. אישור לכך ניתן היה לראות בכנס, עם מספר שיא של חברות שהציגו את הפתרונות שלהן לשוק החינוך. במשך שנים השוק הזה היה רדום ונתון לשליטה של 2-3 גופים, שדחקו הצידה את המתחרים. התחושה בכנס הייתה שמשהו השתנה.

אולם, המסר המרכזי שעבר בכנס כחוט השני עסק בגורם האנושי, המורה. במרוץ אחר הקדמה והדיגיטציה, בתחרות בין בתי הספר מי יישם את המספר הרב ביותר של כיתות דיגיטליות, ההון האנושי – המורה – הוא עדיין האתגר המרכזי בכיתה.

כאשר ממשלת ישראל קיבלה החלטה היסטורית להעמיד את נושא החינוך הטכנולוגי בראש סדר העדיפויות והקימה את תוכנית "מח"ר 98", היו לא מעט שהטילו ספק אם זה בכלל ישים.

ד"ר שמשון שושני, המנכ"ל האגדי של משרד החינוך, אמר לי אז משפט שנחרט בזיכרוני והוא רלבנטי גם כיום: "אני יכול להציף את בתי הספר במחשבים ובטכנולוגיה, אבל כאשר הפעמון מצלצל והמורה סוגר את הדלת של הכיתה בה הוא מלמד, אני לא יכול לדעת לעולם עד כמה הוא עושה שימוש במחשב שבכיתה". ואכן, במשך השנים היו לא מעט כיתות שהמחשבים שימשו בהן כעציצים במקרה הטוב.

כיום אנחנו בעידן חדש, שבו מורים ברחבי הארץ מקבלים מחשב נייד אישי לשימושם, במסגרת פרויקט מחשב לכל מורה, שמוביל אורי בן ארי, נשיא ומייסד קרן אתנה. זה חשוב אבל זה לא הכול.

בבואם להטמיע את מערכות המידע, צריכים אנשי הטכנולוגיה במשרד החינוך לפגוש את המורה. אותו מורה שסיים את לימודיו האקדמיים פעמים רבות לפני שנים רבות, שהעמיד דורות שלמים של תלמידים במקצועות שונים, שנושא על גבו את כל החוליים של מערכת החינוך ושמעמדו הולך ונשחק. מעל כל זה באים ואומרים לו: "מהיום יש כיתה דיגיטלית". לצורך זה שולחים אותו להשתלמויות ולהדרכות, ומבקשים ממנו להעמיד במבחן את כישורי האוריינות הטכנולוגית שלו.

כאן מגיע אחד האתגרים המרכזיים הבאים של מערכת החינוך. לא צריך להמציא שום דבר חדש, אלא לחזור לבסיס, לנקודת המוצא: להעצים ולחזק את המורה, להחזיר אותו למרכז הבמה. על כל אחד שעוסק בתחום להפנים ששום טכנולוגיה, שום תוכנה ואף כיתה, הממוחשבת ביותר שתהיה, לא תחליף את המורה בכיתה.

על המסר הזה חזרו טובי הדוברים בכנס Edutech. פרופ' פול רסטה מאוניברסיטת טקסס, שהיה אורח הכבוד בכנס, אמר שהמורים הם המרכיב הקריטי במהפכת החינוך. מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן, לא היססה לומר כמה וכמה פעמים: "המחשב לא יחליף את המורה, יש לו תפקיד מרכזי". לאמירה הזו יש משמעות. יותר מדי מורים מסתובבים בשנים האחרונות בתחושה שמשרד החינוך "שכח" אותם, לא תומך בהם מספיק. המעבר ללמידה מתוקשבת מהווה מעין נייר לקמוס, שמשקף תסכול וכעס לא קטן שיש למורים כלפי החברה הישראלית. חוסר כבוד, חוסר הערכה, העדר סמכות ותחושה שדור ההורים הצעיר רואה בבית הספר אכסניה לאפסן בה  את הילדים עד לשעות אחר הצהריים.

השורה התחתונה: המרוץ לתקשוב במערכת החינוך גרם לאנשי הטכנולוגיה להסתכל על המורים דרך המקלדת והמקרן – עובדה שיצרה מציאות לפיה הכיתה הדיגיטלית אמנם קורמת עור וגידים, אבל מישהו שם למעלה שכח שיש גם גורם אנושי שקוראים לו המורה.