מורשת יונת האחרונה

לו אני הייתי גדעון סער בתפקידו כשר החינוך, הייתי אוסף את חתני וכלת פרסי נובל הישראלים, ומשבץ אותם להרצאות בבתי הספר בארץ, במסגרת שיעורים על מורשת ישראל. למה דווקא מורשת ישראל? כי פרופסור עדה יונת, כלת פרס נובל לכימיה, היא מאחרוני המוהיקנים – דור הולך ונעלם של מדענים פרי מערכת חינוך אחרת, זו שהייתה נהוגה פה פעם, לפני עשרות שנים, כאשר יונת לא הייתה פרופסור, אלא תלמידה.

חתני הפרס יספרו לתלמידים, כמו גם לשר סער, שגם אז, לפני 50 שנים, מדינת ישראל נשאה כמה דגלים במקביל: את דגל הביטחון, את הדגל החברתי וכן את דגל החינוך. כך, פרופ' יונת וחבריה יספרו לתלמידים שבעבר, מדינת ישראל ידעה להשקיע בחינוך, ידעה להקצות את המשאבים הנכונים למחקר ולמדע, ואפשרה למדענים כמוה לעבוד קשה שנים רבות, כדי לזכות בתהילה. אז, המילה אקזיט עוד לא הייתה בלקסיקון.

יש להבהיר: החשיבות בהשקעה במחקר לא נועדה רק כדי לקבל פרס נובל. קבלת הפרס היא מעין זרקור ענק המאיר משוודיה הרחוקה. היא מזכירה לנו שמלבד בעיות ביטחון, יש בישראל גם הון אנושי, שאפשר וחייבים לשמר אותו. אבל כדרכם של זרקורים, הזכייה בפרס מאירה גם את הצד האפל של המדע בישראל: כנראה שלא נזכה לראות בעוד שני עשורים מזענים ישראלים שיזכו בפרס נובל כמו פרופ' יונת.

מדע מעולם לא נמצא בראש סדר העדיפויות של החברה הישראלית, הממשלה, ובשיח הציבורי. רק זכייה פרס נובל יכולה לגרום לעורך חדשות להכניס לעמוד הראשון במהדורה המודפסת, פרופסורית אלמונית שמדברת על מושגים מעולמות המחקר הכימי והביולוגי, מושגים שקומץ אנשים מבין אותו. עד כדי כך ההסבר מסובך, אנטי תקשורתי, שפרופסור יונת הייתה צריכה להשתמש בביטוי "פיצי פיצי", כדי להסביר לעיתונאים במה מדובר. רוצה לומר, מעבר לזה – לא תצליחו להבין ממילא. פני הדור כפני כתבי המדע והחינוך שלו.

פרופ' אהוד קינן, דיקן הפקולטה לכימיה בטכניון, הסביר בסוף השבוע במאמר מאלף בדה-מרקר, מדוע אין לישראל עוד 20 פרסי נובל. התשובות ברורות וידועות, והן נדונו עשרות פעמים בכל פורום אפשרי שדן שבמצוקת המחקר והמדע בישראל. "ממשלות ישראל לדורותיהן הכניסו את המערכת האקדמית למגרש משחקים שבו נקבעים סדרי עדיפויות על פי כוחות השוק, והכוונה לשוק הכרמל", כתב פרופ' קינן.

ובעיתוי מקרי לחלוטין, פורסמו בסוף השבוע תוצאות הדירוג של האוניברסיטאות הטובות בעולם. הן מאששות את טענת פרופ' קינן: שלושת המוסדות האקדמיים המובילים בישראל – אוניברסיטאות תל אביב וירושלים והטכניון בחיפה – ש"גירדו" בשנים קודמות את המקום ה-100, עפו משם אחר כבוד. הנימוקים כבר ידועים: העדר השקעה מספקת במחקר, העדר עידוד מדענים, ועשייה לא מספקת לעידוד לעודד גלובליות במחקר האקדמי.

בריחת מוחות – בגלל עייפות

רבים וטובים מחבריה של פרופ' יונת נאלצו לעזוב את הארץ ולהשכיר את מוחותיהם לטובת מדינות מערביות אחרות, שיודעות להעריך את המשמעות האמיתית של השקעה במחקר ופיתוח. בריחת המוחות מישראל בעיצומה. רובה נובעת מהעובדה שאותם חוקרים עייפו מלנהל מאבקים מתישים על כל שקל של מחקר, עייפו מלראות איך פרויקטים שהם משקיעים בהם את מיטב שנות חייהם, נמוגים מול עיניהם, ולא בגלל שהם לא ראויים אלא בגלל אטימות לב, לצד העדר ראייה לטווח רחוק מצד מקבלי ההחלטות.

בעקבות זכייתה של פרופ' יונת, התראיין ברדיו פרופסור יצחק אפלויג, נשיא הטכניון, ואמר כי "פעם היו שואלים ילד מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. היום שואלים אותו מי אתה רוצה להיות שתהיה גדול". ההבדל בין שתי השאלות ניכר לכל אוזן. אנו חיים במדינה שבה משרד המדע הוא אחד המשרדים הקטנים ביותר בממשלה; במדינה שבה משרד המדע ניתן במו"מ הקואליציוני לאחרון השותפים בממשלה; במדינה שבה תקציב המשרד זהה לתקציב הקופה הקטנה של משרד הביטחון. על כן, אין פלא שהשרים העומדים בראשו כלל לא מבינים מה הם עושים שם. במקרה הנוכחי, שר המדע כיום, פרופ' דניאל הרשקוביץ, אמנם מבין במדע, אבל הזמן שיש לו לטפל בענייני משרדו מועט ביותר: חלק מזמנו הוא מבלה בקפיצות על הגבעות של המתנחלים. שם יש לו סיכוי לקבל קולות בבחירות הקרובות, ולא מהמדענים.

בממשלה ובכנסת לא תימצא שדולה הלוחמת למען הגדלת תקציבי המדע והמחקר. אמנם יהיו שם פטפטנים רבים מאוד, פוליטיקאים מכל שכבות הגיל והקשת הפוליטית, שמדברים בזכות הגדלת ההשקעה במדע ובמדענים – אבל דיבורים אלה הם סוף העשייה שלהם. בינתיים, בשבוע הבא שוב יתייצב ד"ר אלי אופר, המדען הראשי במשרד התמ"ת, בפני חברי ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת, ושוב יבכה על מחסור במשאבים, כי קיצצו לו בתקציב.

תעשיית ההיי-טק, שתלויה במידה רבה במחקר ובמדע, יצרה אשליה מסויימת. היא חיזקה את תרבות האינסטנט, זו של האקזיט המהיר. בשל תרבות זו אף אחד לא ממהר להשקיע במחקרים ארוכי טווח. שאלו את יוסי ורדי ויהודה זיסאפל, והם יסבירו לכם שוב ושוב, כמה סבלנות צריך, כמה אורך רוח נדרש, כדי להצליח. עוד הם יספרו על כמות המשאבים והזמן שהושקעו גם במיזמים שלא הצליחו.

בעוד כמה חודשים תשוב פרופ' יונת לאלמוניות במעבדתה במכון וייצמן ברחובות, ויש להניח כי נזכור אותה אך בקושי. לכן, טוב יעשה שר החינוך סער, לו יאסוף במהרה את חתני וכלת פרסי נובל הישראלים, ומתחיל את סבב ההרצאות שלהם בבתי הספר בארץ, מיד. מי יודע, אולי אז יהיה מי שיצית את דמיונם של הצעירים. מי יודע, אולי מהם תצא המהפכה לדרך.